"יום משתה ושמחה"
בחודשים האחרונים הבאנו מספר פעמים תכנים מרתקים מאת הגאון רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, משגיח דישיבת קמניץ בירושלים, לאחר שקיבלנו את תכריך הכתבים רב כמות ועצום האיכות של אחד מתלמידיו, שהקליט את הגרמ"א שטרן זצ"ל, ותמלל לאחר מכן את השיחות מילה במילה, ואנו נוברים ומוצאים בכל פעם אוצרות נפלאים של סיפורים מיוחדים במינם, אשר חלקם היו נכחדים מהעולם, אם לא אותו תלמיד נמרץ, שעמד ושימר את כל אשר סיפר המשגיח זצ"ל.
מדובר בשיחות שנמסרו לפני למעלה מ-30 שנה, כשהגרמ"א זצ"ל כבר התקרב לגיל 70, ואת הסיפורים הללו שמע וראה בחלקם 50 שנה קודם לכן ואף יותר, כך שעל אף שמדובר בגדולי עולם שחיו לפני שנים רבות, הסיפורים מסופרים מכלי ראשון או מכלי שני ושלישי בדייקנות רבה, ואף שאנו עושים להם עריכה, אנו משתדלים מאד שלא לפגוע באותנטיות ובפרטים השונים הנוגעים למהות הסיפור ולתוכנו.
בתוך שיחותיו מספר הגרמ"א שטרן זצ"ל סיפור נפלא, ששמע ממחותנו הגאון הגדול רבי אברהם דב אויערבך זצ"ל, רבה של שכונת בקעה בירושלים, ואחיו של מרן הגרש"ז זצ"ל, שהיה חתנו של הגאון רבי וועלויל (זאב) פרנק זצ"ל, אחי הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל, רבה של ירושלים.
"המחותן שלי סיפר לי פעם, שכהוא היה חתן אצל ר' וועלויל פראנק זצ"ל, בעל ה'תולדות זאב' שהיה אדם גדול מאוד, הזמינו אותו לסעודת פורים בבית חמיו, שם ישבו לסעודה גם כל האחים של הכלה. הם כולם היו תלמידי חכמים גדולים מאוד. כשהוא הגיע הוא ראה שם הנהגה מאוד מעניינת. 'בואו ניטול ידיים', הכריזו, והנה ניגשים כל הבנים יחד עם אביהם אל השולחן… במקום ליטול ידיים הם התיישבו סביב השולחן".
שאל רבי אברהם דב את חמיו לעתיד, "מה קורה כאן? נוטלים ידיים או יושבים לשולחן?"
השיב לו חמיו תשובה מיוחדת מאוד: "אצלנו בבית, אנחנו נוהגים שאוכלים עם הפה, עם השיניים ועם הלשון. אנחנו בולעים את האוכל דרך הגרון אל מערכת העיכול.
"אבל אנחנו לא אוכלים עם הראש! את הראש אנחנו משאירים מחוץ לצלחת. את הראש אנחנו משאירים לרשב"א, לריטב"א, לתוס'… לא משתמשים בו לאוכל.
"לכן, לפני שאנחנו אוכלים סעודת שבת או יום טוב, אנחנו קודם כל מתאספים סביב השולחן, ואז אני שואל קושיא בנושא תלמודי כלשהו, שאלה שנוגעת להבנה ולסברא, כל אחד מהמסובים סביב השולחן משנן את השאלה בינו ובין עצמו, ואז אנחנו הולכים ליטול ידיים ויושבים לאכול.
"במשך כל הסעודה, כל אחד ואחד מהמסובים עסוק בשאלה, מעמיק במחשבה ומחפש לה תשובה שתניח את הדעת, ובינתיים לועסים את האוכל ובולעים אותו עם השיניים, עם הלשון, אבל לא עם הראש! אחרי שמסיימים לאכול, כל אחד אומר מה התשובה שהוא חשב עליה, וכך אנחנו מוודאי שהראש שלנו לא נכנס לצלחת…".
מרק טעים במיוחד
הסבא שלי, הגאון רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל, סיפר לי סיפור מאוד מיוחד על רבינו הרידב"ז, הלא הוא הגאון רבי יעקב דוד וילובסקי זצ"ל.
כשהרידב"ז סיים לחבר את הפירוש המפורסם שלו על הירושלמי, לא היה לו כסף כדי לממן את הוצאות ההדפסה. מדובר בפרויקט שמצריך הרבה מאוד כסף, בוודאי במושגים של אז, לפני למעלה מ-150 שנה… לכן עמד הרידב"ז ונסע לארה"ב, שם הוא אסף כסף בין יהודים על מנת לממן את ההדפסה.
מאחר והוא היה ידוע בגאונות שלו, לא היה הרידב"ז צריך ללכת ולחזר על הפתחים. הוא היה יושב בבית המדרש ולומד, ואנשים היו מגיעים אליו ונותנים לו תרומות להדפסת הספר.
סבא מספר, שהרידב"ז היה בקי בכל חדרי תורה שבעל פה: בבלי, ירושלמי ספרא, ספרי, תוספתא, מכילתא, משניות, רמב"ם, טור ושולחן ערוך, כל אלו היו שגורים על לשונו בעל פה עם כל העמקות. עמדו יהודי ארה"ב ושכרו לו מקום להתאכסן אצל איזו משפחה, הוא היה ישן שם והוא גם אכל שם.
הסדר היה שאחרי התפילה היה הרידב"ז עולה לבית האכסניא שלו, אוכל שם ארוחת בוקר ויורד בחזרה לבית המדרש, שם היה יושב ולומד חמש או שש שעות, לאחר מכן עלה לאכול ארוחת צהריים וירד שוב לבית מדרש ללמוד הלאה עד מנחה, ובין מנחה למעריב הוא כמובן שוב למד, אחרי מעריב היה עולה לבית לאכול ארוחת ערב ושוב חוזר לבית המדרש ועוסק בתורה ללא ליאות.
ביום מן הימים, סבא שלי סיפר לי שהוא זוכר את המעשה הזה בבירור, כשהגיע הרידב"ז לאכסניא לאכול ארוחת בוקר, אמרה לו בעלת הבית שהיא מאוד מתנצלת שלא תוכל להגיש לו היום את ארוחת הצהרים, כי היא חייבת לצאת מהבית זמן קצר לפני שהוא יבוא לארוחת הצהרים, ולכן היא משאירה לו את המפתח של הבית, כשהוא יבוא בצהרים יהיה סיר מונח על הכיריים, על גבי אש קטנה.
"על השולחן תהיה צלחת, עם כף ומצקת, ואנחנו רק מבקשים שהרב ימלא עם המצקת מרק מהסיר לצלחת, שתי מצקות". הרידב"ז הסכים כמובן, הוא יכול למזוג לעצמו שתי מצקות מרק, למה לא?
כשהגיע בצהרים, הכל היה מוכן. על השולחן היתה מפה, היה לחם, מעט מלח בצלוחית קטנה, קנקנן עם מים, כוס לשתייה ובנוסף צלחת עמוקה עם כף ולצידה מצקת. ניגש הרידב"ז עם הצלחת אל המטבח, מילא שתי מצקות בצלחת, נטל ידיים, התיישב על יד השולחן ואכל לחם עם המרק, סיים את האוכל בצלחת, נטל מים אחרונים, בירך בכוונה רבה ושב לבית הכנסת ללמוד.
כששב אחרי תפילת ערבית, לארוחת הערב, באה בעלת הבית ובפיה טענה רבת משקל: "הרי הרבי אמר שהוא יסתדר ויאכל מהמרק, ומדוע השאיר הרבי את המרק מיותם ולא אכל ממנו כלום?"
השיב הרידב"ז בביטחון מלא: "בוודאי שאכלתי, מילאתי שתי מצקות בצלחת ואכלתי את המרק, והוא היה מאוד מאוד טעים!"
אבל בעלת הבית עמדה על שלה, מהמרק לא היה חסר כלום, איך ייתכן שהרבי לקח שתי מצקות מכזה סיר קטן ולא רואים שום דבר?
"שהרבי יראה לי מאיפה לקח מרק בבקשה", אמרה הגברת והרידב"ז לא התווכח, הוא נכנס למטבח, הצביע על הסיר ואמר: "הנה, מהסיר הזה לקחתי שתי מצקות מרק ואכלתי. היה מאוד טעים!".
לשמע תשובתו פרצה בעלת הבית בצחוק: "הרי זה סיר מלוכלך? לפני שיצאתי מהבית מילאתי בו מים חמים כדי שהלכלוך יתרכך וכדי שיהיה לי קל יותר לשטוף אותו בהמשך. זה לא היה מרק בכלל, אלא רק מים עם לכלוך שנשאר דבוק בסיר!!!
מה התברר? הרידב"ז נטל ידיים, הוא אכל עם הכף מהצלחת, סיים את כל המרק שבצלחת, ולרגע אחד לא נתן את דעתו בכלל על האוכל שבצלחתו. הראש שלו היה מונח במקום אחר, בבית המדרש, לכן הוא 'אכל' מים מלוכלכים, בלי טעם ובלי ריח, ולא הרגיש שום הבדל!…
ולא זו בלבד, אלא שאחרי האוכל הוא בירך ברכת המזון בהתלהבות ואמר: "הזן את העולם כולו בטובו, בחן בחסד וברחמים", עבורו היתה הסעודה הזאת טעימה כמו כל ארוחה אחרת שאכל, הוא לא הרגיש בשום הבדל, האוכל היה מצוין, הוא היה אסיר תודה על כך שהכינו לו את האוכל הזה!
בידיים רועדות
בשיחה אחרת שהוקלטה מפיו של הגרמ"א זצ"ל, הוא מביא מעשה הקשור גם הוא לעניין האכילה, וכך הוא מספר:
מעשה היה אצל הגה"צ רבי אליהו דושניצר זצ"ל, שאצלו בישיבה בפתח תקוה (ישיבת לומז'ה) היה פעם אויפרוף, שבת חתן, לאחד מתלמידי הישיבה שהתגורר בקרבת מקום. ההורים הזמינו את כל הציבור לקידוש.
נכנסים לקידוש, על השולחן היתה פרוסה מפה לבנה צחה כשלג נקי, שלא דרכה עליו רגל אדם, וכולם מתיישבים מסביב לשולחן. קם אחד וקידש על היין, וכשבאה קבוצה נוספת קידש אדם נוסף על היין, ומאחר והם מקדשים בדביקות נפלאה, מטפטף מעט יין מהגביע על המפה הצחורה, פעם ועוד פעם, עד שכל המפה נהיתה בבחינת 'עקודים נקודים וברודים', והנה אחד המסובים לוקח מנת קוגל, ומאחר ואין לו צלחת הוא מניח אותה לפניו על המפה, וכמובן שכשהתקרב הקידוש לסיומו המפה היתה מלוכלכת כדבעי.
האנשים באים והולכים, מאחלים מזל טוב בלבביות וממשיכים לבתיהם, לאכול את סעודת היום. אבל רבי אליהו דושניצר נשאר עד סוף הסעודה, ואחרי שהלכו כולם, הוא מבקש מאבי החתן שיואיל לקרוא לרעייתו, אם החתן, כי הוא רוצה לברך אותה ולאחל לה מזל טוב, לרגל השמחה הגדולה.
כמובן שלא איחר בעל הבית לעשות את דברו, ומיהר לקרוא לרעייתו הנרגשת שתזכה להתברך מפיו של המשגיח הצדיק.
נכנסה הגברת ורבי אליהו מברך אותה ברוחב לב, שהזיווג יעלה יפה, ושהיא תזכה לנחת דקדושה מהחתן ומרעייתו העתידית, ומכל יוצאי חלציה אמן כן יהי רצון…
לאחר שסיים להאציל מברכותיו, החליף הגר"א דושניצר את קולו ממברך למתנצל, וביקש בתחינה: "רק דבר אחד אני מבקש מהגברת, הרי אני אדם מבוגר, הידיים שלי כבר רועדות קצת, ולכן כשעשיתי קידוש, היד שלי רעדה מעט וייתכן שנשפך יין על המפה והכתים אותה. האמת שהייתי צריך להיזהר יותר, לא נזהרתי מספיק, ומדין תורה אני צריך לשלם על זה את העלות של הכביסה, לכן אני מבקש שתמחלו לי בלב שלם, כדי שלא אצטרך לשלם, וכשאתם מוחלים לי, אני מבקש שתמחלו כבר גם לכל שאר האנשים שהיו כאן, וחלקם גם לכלכו מעט את המפה, כל אחד לפי חלקו".
כי כשאנשים היו עסוקים באוכל, חלקם לא שמו לב שעל הדרך הם גורמים להיזק, או שאולי הורו היתר לעצמם באומרם שכך היא הדרך, שאוכלים והכל מסביב מתלכלך, אבל רבי אליהו לימד אותנו שבדברים מהסוג הזה צריכים להיות מחמירים, להחמיר בלי גבול ומידה, להתרחק כמטחווי קשת מאבק של גזילה, והוא עצמו – לא רק שאת עצמו הציל מחשש זה, אלא שבאותה נשימה גם דאג להציל עוד ארבעים או חמישים יהודים נוספים, שלא תהא תקלה תחת ידם, באותה מסיבת מרעים שנערכה בבית החתן…