"מה טובו אהליך יעקב" (כד ה)
רבינו זצ"ל חשש מאד מעין הרע, ותמיד היה מבקש להצטנע, גם בשמחות שערך אצל ילדיו ונכדיו עשה הכל בהסתר, הוא סבר ששום דבר טוב לא יכול לצאת מפרסום. בכל מקום אליו הגיע, ביקש שלא יהיו מודעות ופרסומות.
לפני מסע הקודש הראשון של רבינו לחוץ לארץ, בארצות הברית, חשבו עסקני הקהילה היהודית כיצד לנצל את ימי הביקור עד תום, ולגרום לקידוש השם ותועלת רוחנית חזקה.
אחת הפעולות שעשו, היתה על ידי פרסום תקשורתי רחב על בואו של גדול הדור הישיש מארץ ישראל.
וכך, באחד הימים קיבל בנו הגדול של רבינו, הגאון רבי משה שליט"א, טלפון מעיתונאית אמריקאית בכירה, שמעוניינת לקבל 'קורות חיים' על גדול הדור.
הבן סרב. הוא הסביר כי אביו מתנגד לכל פרסומות כל שהן, כשהמטרה היא פרסום לשם פרסום, והוא לא מסכים לעשות דבר שנוגד את רוחו.
"אינך מבין את הנוהל פה", הסבירה לו הגברת, "ביקור של רבאי כזה נועד לכישלון, אנשים לא מספיק שמעו עליו, הם לא יטרחו לבוא לשמוע אותו, חבל על המאמץ בגילו, שיישאר בבית. כדאי לכם להשקיע בפרסום".
אבל רבי משה, נאמן לדרכו של אביו, סרב בנימוס.
הסוף היה שאותה תכנית אכן לא יצאה לפועל, אולם מנגד, הביקור הצליח מעל למשוער, בכל מקום שהוא הגיע אליו באו מאות ואלפי איש להתחזק, ועשרות קהילות התרוממו מן הקצה אל הקצה כשבאו לשמוע את דבר ה'.
***
בפרשת ויקהל מצינו: "וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'"- מדוע רק מי שהביא זהב, הניף אותו תנופה? מבאר הרמב"ן, כיון שלא היו הרבה אנשים שהביאו זהב, וכשמישהו תרם זהב, הוא נופף בידו לחשיבות הנדבה, או שהלוקחים ממנו הניפו זהב להראות לכולם ולשבח אותו על נדבתו.
וכשהיה רבינו לומד את הדברים, התפלא, הרי על ידי הפרסום והכבוד יורד משכרם של המנדבים, ולמה עשו להם את זה?
כי אכן, כל חייו בז רבינו לכבוד ולפרסום, הוא היה רגיל לצטט דברי הגר"א (כתר ראש סימן קל"ז): "אינו דומה הניכיון בעולם הבא עבור הנאה גולמית של מעדנים, מהניכיון עבור כבוד שהוא הנאה רוחנית". וכשהיו משבחים לפניו עשירים נכבדים על מעשי הצדקה והחסד, היה נזעק: "אתה מאכיל אותו סם המוות, הכבוד הוא כמו רעל, חבל שיפסיד את מצוות הצדקה שעושה בעבור כפית כבוד"…
*
סח אחד מתלמידיו, שבמשך שנים היה קרוב אל רבינו בשיעוריו היומיים ובמעגל השנה: היה זה סמוך לחגיגת הבר מצוה לבני הבכור, השמחה וההתרגשות היו גדולות. יום אחד בני נ"י חזר הביתה עצוב. התברר, שחברי הכיתה דברו ביניהם על שמחת בר המצוה ולעגו לו, שמכיוון שהוא משפחה 'פשוטה מאד' ולא מיוחדת, שולחן הכבוד ב'מזרח' – יהיה ריק מ'חשובים'…
כמובן שהילד נעשה עצוב מאד, ויצאו לו החשק וההתרגשות מהשמחה, הוא כבר דמיין את מבטם הלועג של חבריו לכתה, בשעה שיראו את שולחן הכבוד.
"הלכנו, אפוא, אני ובני חתן בר המצוה, אל מעונו של רבינו", סיפר אבי הבן. "מכיוון שרבינו הכיר אותי מצוין, קיוויתי בסתר לבי, אולי רבניו 'ירחם' ויגיד 'טוב, אז אני אבוא לבר מצוה'…
"אבל אחרי שרבינו שמע את הדברים, הוא הפתיע במבטו ההפוך – הישר, הוא היטיב את מבטו לעיניו של הילד ואמר לו: 'דע לך! כמה שפחות כבוד יותר טוב!'.
"מילים פשוטות בעוצמתן! המשפט הזה עם המבט המיוחד בו נאמרו הדברים, חדרו ללבו של הבן, ועד היום הם מלווים אותו, ואותנו כל המשפחה לאורך ימים".
*
סיפר לנו נכד רבינו הג"ר שרגא ברלין שליט"א: בחודש אלול תשס"ו נסע רבינו לשכונת 'רמת שלמה' בירושלים למסור שיחת פתיחה לישיבה החדשה 'תורת זאב', שהעתיקה את מקומה לשם באותו יום. מכיון שיומיים קודם לכן נכנסתי לגור בשכונה, ניצלתי את ההזדמנות, ואחרי שדרש בישיבה ביקשתי ממנו לעלות לביתי, ולהכריע לי על מספר שאלות שהתעוררו בהלכות מזוזה (במאמר מוסגר מוסיף ר"ש – ידעתי כי לסתם ביקור בדירה הוא לא יסכים, שכן חבל על כל רגע).
ואכן הסבא רבינו זי"ע הסכים לעלות. בעוד הוא עולה לחש לו אחד הגבאים: "הראש ישיבה לא צריך למהר, שכן יש עוד עשרים רגעים עד לשיחה הבאה בבית המוסר". כאן הסתובב אליו רבינו ואמר לו בנימת תרעומת: "וכי אמרתי להם שאבוא למסור שם שיחת חיזוק? אדרבה, הרי דברו איתי על זה והשבתי במפורש שלא אבוא".
הגבאי הנבוך ענה בגמגום: "אבל הם הבינו שהראש ישיבה כן יבוא, היתה פה אי הבנה. ובכלל, ציבור גדול של אנשים ממתין שם, וכבר הדפיסו מודעות ברחבי השכונה…"
"ככה?", הקפיד רבינו ואמר: "מודעות הן סיבה נוספת שלא לבוא, מי ביקש בכלל פרסום?! וכי אתן שימשכו אותי לבוא לאיפה שרוצים? אני לא צריך לבוא!", סיים.
בהמשך הוא עלה לביתי ובדק את פתחי החדרים. הכריע, וקבעתי מזוזות והיתה שמחה של מצוה. כשהוא עמד לצאת הוא לחש לי, כאילו הוא מדבר אל עצמו: "חשבתי, מה אכפת לי ללכת? אהה, נגיעות, פגעו בכבודך, לא שאלו אותך… מצד שני אין לדבר סוף, ימשכו אותי לכל מקום שרוצים?… אני לא יודע מה לומר!"…
מסיים ר"ש ברלין: "באותו רגע, כששמעתי שהוא חושש על עצמו מנגיעות, ידעתי שהוא יעשה הכל כדי להתרחק מזה. ואכן, כשיצאנו מהבית הוא אמר לנסוע לשיחת המוסר"…
*
בפעמים הבודדות, בהן נאלץ רבינו להפסיק את מסירת השיעור יומי בישיבת פוניבז' לצעירים, הוא קרא לבנו הגאון ר' שרגא וביקש שיהיה תחתיו.
בתקופה מאוחרת יותר (בשנת תשנ"ח), החליט רבנו להפסיק את מסירת השיעור בישיבה. תלמידים פנו אליו ושאלו מדוע לא מינה תחתיו את בנו, למסור את השיעורים באופן קבוע כפי שכבר עשה בעבר.
תשובתו היתה: "אני חושש מנגיעות! כי בעוד כשנעדרתי לזמן קצר ואחריות השיעור היתה עלי, מיניתי את בני במקומי, כי ידעתי שזו טובת הישיבה, אבל עכשיו שאין לי אחריות, אני חושש מעצמי אולי אני שם אותו כי אני דואג לעצמי שיהיה לי בן בישיבה… אם הנהלת הישיבה תרצה היא תקרא לו מעצמה לבוא"…
*
רבינו הקפיד מאד שלא להישאר חייב טובה למי שהיטיב איתו. פעם אף התבטא: "איני רוצה טובות אחרים, כי התגמול שעלי להחזיר להם עבור זה הוא גדול לאין ערוך".
את העובדה הבאה שמענו מנכדו הג"ר אשר שטיינמן: היה זה בחודש אדר א' תש"ס. רעייתו של רבינו ע"ה לא חשה בטוב, ואחרי בדיקות שונות קבעו הרופאים, כי היא צריכה לעבור ניתוח רפואי סבוך בבית החולים. העסקן הרפואי רבי אלימלך פירר, טרח לארגן את כל ענייני הרפואה על הצד המהיר והטוב ביותר, וסידר שהניתוח ייערך על ידי פרופסור מומחה.
היו אלו ימים מתוחים מאד, ובכל זאת כאשר הרב פירר השיא את בנו, ובא להזמין את רבנו למסיבת 'שבע ברכות' בביתו בשעות הצהרים, הוא החליט להכיר טובה באופן אישי ולבוא לאחל לו מזל טוב, על אף המתח שהיה שרוי בו. ועל אף שבאותם שנים כמעט שלא הלך לאירועים כאלו, אפילו אצל צאצאיו.
ואכן הוא נסע לשבע ברכות, ושהה שם זמן מועט, ואחרי זה חזר לביתו והמשיך להעתיר בתפילה לרפואתה.
והיה רבינו מצוין מאד במידת הכרת הטוב, וכמו בעובדה הבאה:
בבחרותו בתקופת מלחמת העולם השניה גלה רבנו למדינת שווייץ, שם נדד מידי תקופה ממקום למקום. לא פעם הוא לן בחצר עזובה או מחסן נטוש. בין השאר התארח תקופה בביתו של יהודי אמיד טוב לב, בשם ר' ליביש רובינפלד ז"ל, שארחו בסבר פנים יפות, ואף דאג לכל צרכיו הגשמיים, כדי שיוכל לעבוד את ה' ללמוד כאוות נפשו. אפילו בסוכות דאג לו לד' מינים לברך עליהם.
שתי בנותיו של ר' ליבוש היו נשואות לשני תלמידי חכמים, ורבינו – שהיה פליט בודד ועזוב – מצא מרגוע לנפשו בכך שיכול היה לשוחח איתם בדברי תורה.
כל ימיו היה זוכר את החסד הזה ומזכירו לשבח, וכשהיה מגיע קרוב משפחתו של ר' ליבוש היה מוקירו ומכבדו על זה.
אגב מעניין לציין, כי רבינו היה משבח בעיקר על החסד הרוחני שעשה עמו ר' ליבוש, שדאג לו לקיום המצוות, ועל העובדה שהיה לו חתנים תלמידי חכמים, ופחות על העובדה שדאג לו לעזרה להינשא, לממון ולבגדים.
('מתוך הספר 'שבעינו מטובך)