אומרים בשם ה'סבא מנובהרדוק', מרן הגאון רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל, שהישיבה כיום היא 'תיבת נח של דורנו'! שכן הישיבה היא המטריה המגוננת ממי המבול של הרחוב.
הסכנות הרוחניות הקיימות ברחוב הן עצומות. ההליכה בשרירות לב, המושגים הקלוקלים, האידיאולוגיות הזרות והמנוכרות ושלל התאוות החומריות – הם המפריעים הגדולים ביותר לעלייתו הרוחנית של בן תורה. לכן כנגד זה מהווה המסגרת הישיבתית עוגן הצלה של ממש!
מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, היה אומר, שאם פעם בזמנים ההם היו צריכים ישיבות בכדי להעמיד גדולי תורה, כדי שיצמחו במעלות התורה וקנייניה, כיום הצורך בקיום הישיבות הוא הרבה יותר חיוני ודחוף – כדי שישארו שומרי תורה ומצוות כתיקונם.
כידוע מרן ה'חזון-איש' זצ"ל השיב לשאלתו של הרבי בעל ה'דברי יואל' מסאטמאר זצ"ל, מדוע אין מקיימים בדורנו את דברי הרמב"ם (הלכות דעות ו, א) כפשוטם, שכתב שיש לברוח למערות ולמדבריות מישוב שמנהגיו רעים ואנשיו חוטאים? השיבו ה'חזון-איש' בזה הלשון: "הישיבות הקדושות הן הן המערות והמדבריות של דורנו!…".
ומסופר, שאכן לאחר ששמע הרבי מסאטמאר דברים מפורשים אלו יוצאים מפי מרן ה'חזון-איש', הוא התמהמה תקופת מה לפני שעזב את העיר בני-ברק, עד שרכש בה אדמות להקים עליהן את השיכון החסידי 'קרית יואל', כשבמרכזו מתנוססת לתפארה הישיבה הגדולה של סאטמאר.
במבט של שנים לאחור, רואים אנו בענינו עד כמה צדקו דבריו של ה'חזון איש'. כיצד למרות הרוח העזה של החילונים, והשנאה הגוברת של עמי הארצות, שביקשו בכל הדרכים להחליש את לימוד התורה, לסגור ולצמצם את מספר חובשי בית המדרש, הם נכשלו במזימתם. בני התורה הלכו והתרבו כל העת בזכות הישיבות הקדושות, ובתי המדרשות גידלו בהם תורה ויראה.
הישיבה כמו תיבה, היא כמין 'בריאה חדשה', נפרדת במהותה ובתכליתה מהעולם החיצון. מבצר חזק וחסין מרוחות זרות והשפעות שליליות. הישיבה אינה שואבת את רוחה ואת כוחה מהעולם החיצון. אלא יונקת ישירות ממקור הטהרה והקדושה, כי רק כך יש לה קיום מול העולם החומרי והתאווני.
***
בספר 'הישר' (פרשת נח) מתואר בהרחבה את שאירע בתוך התיבה בשעה שהחלו מי המבול לרדת על הארץ. בניגוד למה שניתן היה לחשוב, התיבה לא שטה על פני המים בשלוה ונחת:
"ויגברו המים וירבו מאד על הארץ, וישאו את התיבה, ותרם מעל הארץ. ותלך התיבה על פני המים ותהפך על פני המים, הלוך והפוך הנה והנה, ויתהפך כל החי אשר בה, כהפוך את הנזיד בסיר. ויהי צער גדול לכל היקום אשר בתיבה, והתיבה חשבה להשבר. ויתבהל כל החי אשר בתיבה, וינהמו האריות, ויגעו השורים ויצעקו הזאבים. וכל היקום אשר בתיבה מדבר וצועק בלשונו, וישמע קולם למרחוק.
"וגם נח ובניו צועקים ובוכים בצרתם, ויראו יראה גדולה מאד ויגיעו עד שערי מוות, ויתפלל נח אל ה' ויצעק על הדבר הזה, ויאמר: אנא ה' הושיעה לנו, כי אין כח בנו לסבול את הרעה הזאת אשר סבבתנו, כי אפפונו משברי מים ונחלי בליעל ביעתונו, קדמו אותנו מוקשי מוות, עננו ה' עננו, פדנו, פנה אלינו וחננו, פדנו והצילנו. וישמע ה' בקול נח ויזכרהו ה', ויעבר רוח על פני הארץ וישכו המים, ותנח התיבה ויסכרו מעינות תהום".
דברי חז"ל אלו באים ללמדנו, שגם כאשר נמצאים בתוך התיבה, במקום מוגן, עדיין ההשפעה של המבול עלולה לגרום לתיבה להתהפך מצד לצד. הגם שבבתי המדרשות והישיבות יש אוויר זך ונקי, אך גם לשם יכולה האווירה הקלוקלת לחדור, ולכמה רחמי שמים זקוקים אנו כדי שהרוחות הרעות לא יהפכו אותנו מצד לצד.
***
בספר 'שימושה של תורה' מובא ממרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, שהיה רגיל לומר כך:
"אינכם יודעים עד כמה הרחוב היהודי בדור הקודם היה ספוג באווירת קדושה ויראה טהורה, עד שאווירה טהורה זו היתה נסוכה גם בבתי בעלי בתים פשוטים. מה סוד הדבר? התשובה היא כי אז האוויר היה נקי! האווירה ברחוב היהודי היתה זכה וטהורה. היה זה בטרם הצליחו מסיתים ומדיחים להרוס כל חלקה טובה. כל יהודי ידע מה חובתו בעולמו, בז לערכי החומר, וחיפש לעשות רצון אביו שבשמים.
"אבל היום, הרחוב מלא ארס וכפירה, שאיפות ורצונות, המסיחים את הדעת מחובתנו בעולמנו, והאווירה הזו חודרת לכל מקום, גם למקומות המגורים שלנו, ועלולה לגרום השפעה מסוימת אף בקרב שומרי המצוות והחרדים. לכן הצלתנו רק במקומות התורה בישיבות ובכוללים! הם בחינת תיבת נח של דורנו! אבל מי שאינו מעוגן בחיי תורה – שאינו מסתופף בצל סביבה תורנית מחוסנת, אזי עלול חס ושלום להיפגע".
***
סיפר ידידי הגאון רבי יהודה אריה דינר שליט"א, רב בית המדרש 'דברי שיר' בבני-ברק, שפעם שאל את רבינו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי', על דבר העובדה המפורסמת אודותיו, שבבחרותו עת למד בישיבת 'חכמי לובלין' בפולין, לא יצא מפתח הישיבה כלל, במשך שנה וחצי!
ושאלו: כיצד היה מסוגל לכך? השיב הרב וואזנר בפשטות עצומה ובענוה: "אדרבה תאמרו לי אתם בשביל מה הייתי צריך לצאת?! הרי הישיבה מכילה כל מה שבן ישיבה זקוק לו… בשביל מה צריך לצאת?!…"
זה היה כל כך ברור אצלו, כדבר מתבקש ומובן מאליו, עד שלא ראה בכך כל שבח או גדלות מיוחדת.
בחז"ל מצאנו עוד שני יצורים שונים, שהצליחו לשרוד את המבול מלבד נח ובניו, למרות שלא היו בפנים התיבה:
הראשון, הוא עוג מלך הבשן, כך מספרת התורה: "כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים" (דברים ג, יא). ומובא ב'פרקי דרבי אליעזר' (פרק כג) כיצד אכן הצליח עוג להינצל מן המבול: "וישאר אך נח ואשר אתו בתבה. וחוץ מעוג מלך הבשן שישב לו על עץ אחד מן הסולמות של התיבה, ונשבע לנח ולבניו שיהיה להם עבד עולם. מה עשה נח? נקב חור אחד בתיבה, והיה מושיט לו מזונו בכל יום ויום, ונשאר גם הוא".
השניה היא חיה גדולה מאוד בשם 'ראם'. הגמרא במסכת זבחים (קיג, ב) דנה כיצד היא נכנסה לתיבה והרי היא גדולה ורחבה ביותר? ומסיקה הגמרא שהיא היתה מחוץ לתיבה ורק את חוטמה הכניסה לתיבה, וכיון שנשמה את אויר התיבה, למרות שהיתה מחוצה לה היא שרדה בחיים.
הדבר מופלא! למרות שהם היו מחוץ לתיבה, ולכאורה היו אמורים להימחות עם כל היקום בעת גזירת המבול, אולם כיון ששאבו את חיותם ממקור קדוש, נשמו את אוויר התיבה, הם הצליחו לשרוד.
חז"ל מלמדים אותנו כאן יסוד עצום:
כאמור, הישיבה בדורנו היא דוגמת תיבת נח בשעתו, שעמדה כבריאה בפני עצמה להגן ולהציל מפני מימי המבול, ורק מי שהיה בתוכה או שאב את חיותו ממנה – הצליח לשרוד. כך הישיבה היא תיבה סגורה שמנתקת את האדם מטירדות החיים וגורמת להתבצר ברוב ערגה ואהבה על התורה ודקדוקיה. רק מי שיחזיק בכפות המנעול של הישיבה, ויחסה בצל חכמת התורה שבוקע ממנה, יצליח לשרוד את המערבולת של המים הזידונים.
כמו כן אם ישנו בן תורה שנמצא בישיבה, אך ראשו ורובו ומחשבותיו משוטטים מחוץ לישיבה, הוא שואב את חיותו מהעולם החיצון, והרי הוא כמו מי שעומד בתוך המבול ומצבו הרוחני בסכנה, על אחת כמה וכמה מי שמכניס את הרחוב החיצוני לתוך הישיבה.
אך בן תורה שאכן שואב את כל חיותו מהישיבה, וגם כאשר הוא נאלץ לצאת מכורח הנסיבות מחוץ לישיבה הוא יוצא כשאווירת הישיבה חופפת אותו. הוא יוצא לרחוב רק כאשר ראשו טרוד בקושיא טובה או בתירוץ טוב. הוא אינו מתנתק לרגע מעץ החיים, ולמרות שהוא בחוץ חוטמו נותר בתוך הישיבה, ויש לו הגנה מפני הרוחות הזרות.
'אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה'
שלמה המלך אומר בספר 'משלי' (ב, ד-י): "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה: אז תבין יראת ה' ודעת אלוקים תמצא: אז תבין צדק ומשפט ומישרים כל מעגל טוב: כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם".
אדם שמעוניין למצוא דעת אלוקים, להבין צדק ומשפט, להביא חכמה בלבו ולהנעים דעת בנפשו, מוכרח הוא שיפרוץ מליבו רצון עז לתורה, שיהיה בבחינת 'תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה'! רק אז הוא יהיה מסוגל להשיג את מבוקשו. לפי גודל הנכונות, השאיפות והרצון, כך הוא ישגשג ויצליח.
הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל, המשגיח דישיבת חברון, רגיל היה לומר שאינו מבין את סדר הפסוקים בתהילים (לד, יב-טו):
"לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם: מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב: נצר לשונך מרע ושפתך מדבר מרמה: סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו".
לכאורה מיד אחרי הפסוק: 'לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם', היה צריך דוד המלך להמשיך בפסוק: 'נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה'. לאיזה צורך הפסיק ביניהם בפסוק: 'מי האיש החפץ חיים'?
אמר רבי מאיר יסוד מופלא. דוד המלך בא לגלות לנו את סוד כל ההצלחות, הסוד הוא להיות 'חפץ בחיים'. אדם שמעונין לראות טוב, צריך להגביר את ה'חפץ', את הרצון, את השאיפות.
כי רק עם רצון ושאיפות שייך לקיים את המשך הפסוקים: 'נצור לשונך מרע'. משום שבאמת אדם בן תמותה, מצד חולשת כוחותיו, לא היה מסוגל לעמוד במשימה זו, שדורשת מהאדם גבורה רבה לבלום את פיו. אך כשיש כח הרצון ושאיפה, אז ישנם סיכויים להצלחת המשימה.
***
הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת-השרון, סיפר אודות ידידו ורעו הגאון רבי חיים גריינמן זצ"ל, מגדולי תלמידיו של מרן ה'חזון-איש' זצ"ל:
"כשלמדנו יחדיו בישיבת פוניבז', בהיות רבי חיים בגיל שמונה עשרה בלבד!! בחנתי אותו לפי בקשתו 'מבחן סיכה' על כל מסכתות הש"ס, ונמצא בקי בכולן בשליטה מדהימה. מלבד שתי מסכתות שעדיין לא שלט בהן כראוי בעל-פה!
"אך לא התפעלתי מכך", אומר רבי יעקב, "לאחר שהבנתי מה הסיבה, שבעטיה זכה רבי חיים לכאלו דרגות עצומות ומופלאות בידיעת והתמדת התורה. שמתי לב כי מידי שני וחמישי בשעת פתיחת הארון, כאשר היו אומרים את תפילת 'בריך שמיה', היה רבי חיים גועה בבכי מרגש, ומוזיל דמעות חמות כשביטא בשפתותיו את המילים: 'יהא רעוא קדמך דתפתח ליבאי באוריתא'!…
"כשקיים באדם כזה רצון לצמוח בתורה! כשהוא מסוגל להוזיל דמעות בקביעות כשמתפלל על פתיחת הלב לתורה, אין זה פלא שבגיל שמונה-עשרה הרי הוא בקי במרבית מסכתות הש"ס על בוריין" – הפטיר רבי יעקב.
בדומה לכך, שמעתי מתלמיד חכם גדול אחד ששמע מהגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, ראש ישיבת פינסק-קרלין, מגדולי גאוני ירושלים, ששמע נאמנה על הגאון הקדוש המהרי"ל דיסקין זצ"ל, שהיה מרבה בתפילה מאד בעת פתיחת הארון, עד כדי התעלפות… עד שהיו פעמים שרעיתו הצדקנית היתה מונעת ממנו ללכת בימי שני וחמישי לבית הכנסת. היא אמרה לו: "אתה מדי חלש היום בשביל להתעלף…"
***
רבינו מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל ה'שבט הלוי', היה רגיל לומר שביכולתו עד היום להורות על מיקומו של העץ בחצר ישיבת 'חכמי לובלין', שם היה מתפלל ומתחנן בדמעות שליש, בזו הלשון: "ריבונו של עולם! תעזור לי שאזכה להיות אחד עם התורה, ושאזכה לדעת את כל התורה כולה!".
ובהזדמנות אחרת התבטא הרב וואזנר, כך: "כולם יודעים לספר שהיה עץ בישיבת 'חכמי לובלין' שעל ידו התמדתי ולמדתי, זה אכן אמת, אולם אף אחד לא יודע לומר שהעץ הזה גדל וצמח בגלל הדמעות ששפכתי לפני ה' יתברך, שיתן לי כח ומח להתמיד להתפלל ולהצליח".
***
שמעתי מהגאון רבי משה יעקב בולק שליט"א, תלמידו המובהק של הגאון רבי דב לנדו שליט"א, ראש ישיבת סלבודקה, שנכנס פעם לבית רבו בשעה שגמר ללמוד סוגיא מעמיקה. לפתע שם לב שדמעות חמות זולגות מעיניו של ראש הישיבה.
בקול נרגש אמר רבי דב לתלמידו: "סיימתי כעת תשובה מעמיקה של גאון הגאונים רבי משולם אגרא, רוחי מתפעמת מהגאונות המופלאה שניכרת מכל מילה שלו, מהעמקות העצומה שטמונה בה, ומהרהר אני לעצמי מתי אזכה גם אני להעפיל לדרגות כאלו? כיצד אזכה אף אני להעמיק כמותו!…"
המתבונן בזה ישתומם! הלוא רבי משולם איגרא היה גאון הגאונים בדורו, שכבר אז חרדו הכל לנוכח גאונותו וגדלותו. שאדם בן דורנו יוזיל דמעות של 'קנאת סופרים' להידמות אליו – היא מפליאה ביותר. כמה אהבת התורה וכח של שאיפות, טומנות בחובן דמעות טהורות אלו!
***
שמעתי מבניו של הגה"צ רבי יצחק דוד גוטפרב זצ"ל, מנקיי הדעת שבירושלים, ששנה אחת לקראת תחילת הזמן, נסע לבני-ברק למעונו של מרן ה'חזון-איש' זצ"ל, כדי לבקש את ברכתו.
כאשר הגיע לבית ה'חזון-איש' וביקש את ברכתו, אמר לו ה'חזון איש' שאינו חש בטוב וחולשה גדולה אופפת אותו, עד שאין בכוחותיו אפילו לדבר בקצרה. ביקש רבי יצחק דוד את רשותו של ה'חזון-איש', שהיות וקשה עליו הדיבור, ירשה נא לו לברך את עצמו, וה'חזון-איש' יענה 'אמן' על ברכתו. ה'חזון איש' סבר וקיבל והנהן בראשו כאות הסכמה.
בשנינותו האופיינית וחביבותו הירושלמית, ניצל רבי יצחק דוד את רגעי הפז שנפלו בחלקו, פתח סידור והחל לומר במשך דקות ממושכות, בכוונה עצומה ובבכיות נוראות, את ברכת 'אהבה רבה': "אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו, ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים… והאר עינינו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך…"
ה'חזון איש' הקשיב כל העת בריכוז ובעצימת עיניים לתפילתו הזכה, ועל פניו ניכרו סימני התרגשות מהרעיון המקורי של רבי יצחק דוד. הברכה אכן מצאה חן בעיניו וקיבלה את אישורו, בכך שהשיב אחריה 'אמן'.
**
בחור מסויים עלה אל מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, והתאונן כי אינו מצליח בלימודו כראוי, ובכלל אין דברי תורה ערבים בפיו.
שאלו הרב שטיינמן: "אתה מקפיד לומר מידי יום ברכות התורה?"
"ודאי!", השיב הבחור בבטחה.
"היכן אתה אומר את ברכות התורה?", התעניין הרב.
"בדרך לישיבה", השיב הבחור.
"נו, אם כך על מה אתה מתאונן", הוכיחו בנועם, "הרי בדיוק כפי צורת הבקשה, כך אתה זוכה לקבל ערבות והארה בתורה. אם אומרים ברכות התורה בעת ההליכה בחופזה, גם הלימוד אחר כך נראה זהה. את ברכות התורה אמורים לומר בכוונה, במתינות והתבוננות. כאשר מראים להקדוש ברוך-הוא שרוצים – אז אכן זוכים לערבות!…".
כך אמורות להיות שאיפותיו של האדם, לדאוג ולהשתדל תמיד לגדול עוד ועוד. אין גבול לגדלות! אין גבול להשגות! גם מי שכבר זכה לגדלות, תמיד צריכים להיות כל מעיינותיו נתונים, כיצד לזכות יותר ויותר.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')