ח' במרחשוון תשע"ט, ישיבת 'אור אלחנן'. על כרית לבנה נם בשלווה בני הפעוט, אחוז בידי הסנדק, דודי הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א. רגעים ספורים לאחר מכן נשמע הקול בהיכל הישיבה: "ויקרא שמו בישראל משה מרדכי" – – –
זכיתי, ובני נקרא, לראשונה במשפחה, בשמו המלא של אבא זצ"ל. חלפו למעלה משנתיים מאז פטירתו של אבא, ילדים רבים ברחבי הארץ והעולם נקראו בשמו, והנה אני עצמי חובק את משה מרדכי הקטן…
התבוננתי בפניו הטהורות כשהזיכרונות מציפים אותי ורגשותיי גואים. חשבתי על התינוק הפעוט – איזו זכות להיקרא בשמו של אבא!
חשבתי על ברית המילה שלי עצמי, לפני למעלה משלושים שנה.
שתי זכויות מיוחדות נפלו בחלקי בברית המילה שלי. ראשית, בהיותי הצעיר מזוג תאומים בני זקונים שנולדו להורינו נימולתי שני, וכדי להדר בברכת 'שהחיינו' הנאמרת שנית באותו מקום, מל אותי אבי ולא המוהל שמל את אחי. פעמים רבות בחיי הזכיר לי אבא כי הוא מל אותי בעצמו, והידיעה עודנה מלווה אותי בתחושת זכות מיוחדת.
הזכות השנייה שניתנה לי בברית היא השם שהוענק לי – אלחנן. מכל אחיי זכיתי אני להיקרא בשמו של קדוש ישראל – רבי אלחנן וסרמן הי"ד. הקשר העמוק של אבא עם רבי אלחנן זצ"ל ליווה אותנו ומילא את הבית בנוכחות מוחשית כל כך, עד שלא אחת בשנות ילדותי סברתי כי רבי אלחנן היה אחד הסבים שלי ממש.
שמו של רבי אלחנן, משנתו והשקפתו היו שגורים על פיו של אבא כל הימים. את שמו הוא הנציח בשם ישיבותיו 'אור אלחנן', ואת משנתו והשקפתו – בהוצאת כתביו לאור ובהפצתם מתוך יגיעה ומאמץ רבים.
כל ימיי גדלתי תחת רוחו של רבי אלחנן החופפת מעלינו, ואט אט הבנתי את עוצמת הקשר הפלאי של אבא אליו ואת דרכי ההשגחה הנסתרות שסובבו זאת, עד להענקת השם המיוחד לבן הזקונים – אלחנן.
רבי שמחה וסרמן זצ"ל, בנו של רבי אלחנן, הגיע ארצה מארצות הברית בשנת תשל"ח. בבקשו להקים ישיבה על שם אביו הגדול ובה לכונן שם ושארית למשנתו ולמורשתו, חיפש אדם בעל שיעור קומה רוחנית שגישתו החינוכית הולמת את שאיפותיו. את אלו מצא בדמותו של אבא זצ"ל. מאז נקשרה נפשם בקשר בל יינתק, וכך גדלתי במציאות שבה 'אבא' ו'אור אלחנן' – חד הם.
במשך השנים, כאשר התבוננתי ב"שידוך" המיוחד הזה, שהיו שאמרו עליו כי הוא השידוך המוצלח ביותר שידעו אי-פעם, תהיתי ביני ובין עצמי, הכיצד זה ראה רבי שמחה באבא את אשר איוותה נפשו? הכיצד ידע לזהות באדם הצעיר שפגש את הכוחות העצומים שיפרצו בהמשך? ככל שהתבגרתי התבררה לי התשובה קמעה קמעה.
"אבא היה אויס געארבעט", אמר אחי הגדול, ראש הישיבה ר' חיים אריה שליט"א, "אבא היה מחונך".
כי אכן אבא עבד על עצמו; הוא היה איש חינוך, וראשון חניכיו היה – הוא עצמו; והמילים 'אויס געארבעט' טומנות בחובן את מסכת חייו, את מהלך חייו ואת שירת חייו.
רבי שמחה וסרמן ורעייתו הרבנית פייגא רחל לא זכו לפרי בטן.
אבא סיפר כי פעם אחת הגיע אל רבי שמחה זוג מדרום אפריקה לבקשת עצה; זה שנים ארוכות שלא זכו לזרע של קיימא, והנה עלה בדעתם לאמץ ילד ולגדלו.
רבי שמחה הביע הסכמה נלהבת לרעיון, ולשמע התשובה לא התאפק האיש ושאל: "הן אף לרב עצמו אין ילדים, ומדוע זה לא אימץ ילד?"
"הלוא יש לי ברוך השם תלמידים אהובים רבים", הגיב רבי שמחה בפשטות.
"אלו הם בני" – – –
תלמידיו הרבים של רבי שמחה, בכל מקום שהם, השיבו לו על אהבתו הכנה והיו כרוכים אחריו בכל נימי נפשם. פעם אחת שאל פרופסור למשפטים בגמלאות את רבי שמחה: "מדוע לאחר פרישתי לא נשאר לי שום קשר עם תלמידיי, אף שהם מונים כמה אלפים, ואילו אתה, למרות גילך המופלג, שומר על קשר מצוין עם תלמידיך?"
השיב לו רבי שמחה: "זאת משום שהתורה היא החיים של יהודי. כיוון שלימדתי את תלמידיי תורה – חיים נתתי להם, והרי הם כבנים לי".
כבר בעיצומם של ימי המלחמה, שכתשו באכזריות את עולם התורה באירופה, התמסר רבי שמחה לקומם אותו מחדש באמריקה, לבנות ולגדל. בעצה אחת עם רבי שרגא פייבל מנדלוביץ, ראש ישיבת 'תורה ודעת', פתח ישיבה במונסי, וזה היה היסוד למוסדות 'תורה ומסורה' הקיימים עד היום. כן היה שותף בהקמת מוסדות תורה ופעל לחיזוק היהדות בכל מקום שהיה. "מדוע נענש נח בנשיכת הארי?" היה רבי שמחה שואל, "הרי הוא ובניו מסרו נפשם על קיום בעלי החיים בתיבה. האם על איחור קל וחד-פעמי יש להעניש בחומרה רבה כל כך?"
וסיפר, שכאשר היו בני ישיבת מיר בגלות שנחאי, עסק רבי אברהם קלמנוביץ בגיוס כספים להחזקת הישיבה ובהעברתם בדרך-לא-דרך למזרח הרחוק, והוא, רבי שמחה, זכה לסייע לו.
פעם אחת הגיע סכום כסף בשעת ליל מאוחרת, שבה היה אפשר לשלוח את הכסף רק דרך משרד הדואר המרכזי, ששכן במרחק נסיעה גדול. רבי אברהם לא השתהה. הוא יצא מייד לדרך.
"מדוע אי אפשר להמתין עד הבוקר ולשלוח את הכסף דרך סניף הדואר המקומי?" התפלא רבי שמחה.
תשובתו של רבי אברהם הייתה מרטיטה: "מאותה סיבה שבגללה נענש נח על איחור מזונותיו של הארי. כאשר מדובר בהצלתו של הארי האחרון בעולם – אין לאחר אפילו פעם אחת! בחורי ישיבת מיר הם בבחינת האריות האחרונים בעולם, ועלינו להיזהר מאוד מלאחר את מזונותיהם…"
לאחר המלחמה היה רבי שמחה שותף בכיר בוועד ההצלה. הוא עזב את כל ענייניו בארצות הברית, ויצא עם רבי אליעזר סילבר בראש משלחת 'ועד ההצלה' למסע בין מחנות העקורים באירופה, לפעולות הצלה למען שארית הפליטה. משלחת זו הייתה בחסות צבא ארצות הברית, וכדי לאפשר לה להיכנס למקומות שהוגדרו כשטח צבאי סגור, הולבשו חברי המשלחת במדי צבא אמריקאים.
רבי שמחה שימש ראש ישיבת 'אש דת' בספרינג וואלי, ומנהל ישיבת בית יהודה בדטרויט. בתקופה מסוימת אף הרביץ תורה בעיר ריו דה ז'ניירו שבמדינת ברזיל. בשנת תשי"ד עבר לעיר המרוחקת לוס אנג'לס, השוכנת בחופה המערבי של יבשת אמריקה, שבימים ההם היה צחיח כמעט לגמרי מכל לחלוחית של יידישקייט, ושם הקים את ישיבת 'אור אלחנן' על שם אביו.
לימים סיפר רבי שמחה על חבלי העשייה הכואבים בתחילת דרכו בלוס אנג'לס.
תשעה תלמידים מבחירי ישיבת 'תורה ודעת' גלו איתו ללוס אנג'לס, כדי לייסד את הישיבה החדשה. 'תשעת האריות' היה רבי שמחה מכנה אותם בחיבה, ושמם של כמה מהם אף נודע לימים. אחד מרבני המקום קיבלם בברכה, מסר את בניין בית הכנסת שלו לצורכי הישיבה, ואף התחייב להחזיק את לומדיה.
התלמידים שהתאספו ללמוד בצילו של רבי שמחה היו חרדים לדבר השם והקפידו אף על איסור חלב נוכרי, שבימים ההם רבים באמריקה הקלו בו. כאשר ניגש רבי שמחה אל הרב ואמר שהבחורים מבקשים חלב ישראל, המליץ הרב: "אין בעיה, פשוט נכתוב על אריזות החלב 'חלב ישראל'…"
רבי שמחה, שהזדעזע לשמע התשובה, הבין כי אין לסמוך על ה'רב' הזה. "אם כן", הורה לתלמידיו, "אל לכם לאכול אף מהבשר שתחת השגחתו". מששמע זאת הרב, נפגע מאוד, שילח את הישיבה מבית הכנסת שלו, ביטל את התחייבותו בעניין אחזקת הלומדים, ואף הזהיר את הרבנים האחרים בעיר לבל יכניסו את ה'פנאטים' של רבי שמחה בצל קורתם…
כך נותר רבי שמחה במקום הנידח, בלא מקום לימוד ובלא תמיכה כספית. בצר לו התקשר אל רבי יעקב קמינצקי, ונפשו בשאלתו: "היאך אפשר להישאר במקום שכזה!?"
רבי יעקב ענה לו במשפט אחד: "איך אפשר שלא להישאר במקום כזה!!!"
רבי שמחה הבין שאם נתגלגל למקום, המלא בנשמות אבודות, מוטלת עליו החובה להשיבן לבעליהן, לאביהן שבשמיים, ואל לו לעזוב את משמרתו.
במשך תקופה ארוכה של למעלה משנה נותרה אשתו בדטרויט, ושם המשיכה בעבודת ההוראה שבה עסקה. את משכורתה הייתה שולחת לבעלה, כדי לסייע בהחזקת הישיבה. המרחק היה קשה עליה מאוד, וכשהבחין בכך רבי שמחה והציע לה שיסגור את הישיבה וישוב לדטרויט, השיבה: "אולי בשביל זה מנע מאיתנו הקדוש ברוך הוא פרי בטן. כדי שנוכל להרביץ תורה במקומות נידחים!"
רמתם הרוחנית והלימודית של רבים מבני אמריקה הייתה רחוקה מהשגותיו הגבוהות של רבי שמחה, אך הוא השכיל 'לרדת' אליהם ולדבר עימם בשפתם וברמת המושגים שלהם, ועם זאת נשאר תמיד בדרגתו המרוממת. אחד מבעלי הבתים החשובים של העיר שח פעם לאבא, כי רבי שמחה היה בבחינת ה'מזוזה' של לוס אנג'לס. הוא הסביר: המזוזה עומדת בפתח הבית. כל העובר שם מתחכך בה, אך היא אינה מושפעת מכך כי אם נשארת באותה קדושה ורוממות. בדומה לכך – יהודים רבים מכל גוני הציבור ובכל מיני דרגות התחככו ברבי שמחה ונהנו ממנו, אך הוא עצמו – נשאר בברנוביץ'
כאשר סיפר אבא לרבי שמחה את הדברים, הגיב רבי שמחה: "היהודי הזה מבין היטב…"
בעניין זה היה רבי שמחה רגיל להזכיר את משלם של רבותינו ז"ל (במדבר רבה, יז): "משל לאחד מושלך לתוך המים. הושיט הקברניט את החבל ואמר לו: תפוש חבל זה בידך ואל תניחהו, שאם תניחהו אין לך חיים".
"הקברניט אינו קופץ אל המים", הדגיש רבי שמחה. "על המחנך להישאר יציב במקומו ולא להתקרב למקום הסכנה. תפקידו לזרוק חבל ולקרב אליו את הטובע".
תכונותיו המיוחדות של רבי שמחה היו נקודת משיכה מרכזית לאישיותו. הוא היה צנוע בתכלית, עניו מופלא, והנהגתו הייתה שווה לכל נפש. כך דבקו בו התלמידים בכל מאודם. הוא הרבה לדבר על הפשטות שאפיינה את רבותיו, כדרך שצריך כל מחנך לאמץ. הוא סיפר שבפעם הראשונה שביקר בראדין ונכנס אל ביתו של ה'חפץ חיים', ראה שם אדם קדוש הנראה כלהבת אש ובעל קומה גבוהה. "בטוח הייתי שזהו ה'חפץ חיים', אך כאשר יצאנו אמר לי אבי שהאדם שנראה כלהבת אש, אכן אדם קדוש הוא אך אין זה ה'חפץ חיים' כי אם חתנו, ואילו ה'חפץ חיים' עצמו אינו אלא היהודי הצנום חבוש הקסקט שישב בצד"…
אף אצל דודו, רבי חיים עוזר, ראה הנהגה של 'ככל האדם'. בלבושו דמה לכלל, ושיחותיו שזורות היו בדברי הומור ובדיחות הדעת. רבי שמחה הסביר שרבי חיים עוזר נהג כך משום שאנשים מכל הגולה היו נכנסים אליו, ורבים מהם היו נתונים במתח ובחרדה, ובדרך זו היה מפוגג מעט את המתח שחשו.
לעיתים היה אבא מתרעם על המידה הרבה שבה היה רבי שמחה מזלזל בכבוד עצמו. פעם אחת, כאשר נהג רבי שמחה בענווה מופלגת, שאל אותו אבא: הרי צריך האדם שתהא בו שמינית שבשמינית…
הגיב רבי שמחה במתיקותו האופיינית: "אחרי הכול למדתי בנובהרדוק,"…
עשרים וחמש שנים פעל רבי שמחה בלוס אנג'לס. מוסדות התורה שהקים היו מגדל אורה. נשמות תועות רבות מצאו את הדרך בזכותו, וצעירים רבים שהיו רחוקים משמירת התורה התקרבו על ידו, ספגו מהשקפתו ולמדו ממנו אורחות חיים. חלק מהם נעשו עם הזמן לתלמידי חכמים, למרביצי תורה ולמחנכים, כשהמאחד את כולם הוא התואר הייחודי 'תלמיד של רבי שמחה'.
"יש לי חלום", אמר רבי שמחה כשהגיע ללוס אנג'לס, "שאי פעם יסתובב ילד יהודי חבוש כיפה ברחובות העיר הזאת".
עשרות שנים לאחר מכן נערכה סעודת מלווה מלכה בישיבת 'אור אלחנן', ובה התאספו יחדיו כמאה בני ישיבה מלוס אנג'לס שלמדו בישיבות קדושות בירושלים וכולם – תלמידי תלמידיו של רבי שמחה.
רבי שמחה השכיל לצמצם את גדלותו בתורה ולהתאים את עצמו ואת שיעוריו ליכולת הקיבול של תלמידיו, וזו הייתה אבן היסוד לגידולם.
את גישתו זו ינק מרבו המשגיח ממיר. הוא סיפר שרבי ירוחם אמר לו פעם בשיחה אישית על מה שאמרו חז"ל "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, רוצה הפרה להניק", שהפרה רוצה להיניק את בנה לא רק מפני הצער שגורם לה החלב, אלא מפני שהיא רוצה להעניק ולתת לעגל, והיא חשה כאשר הוא זקוק לה.
כך הרב משתוקק ללמד את התלמיד, אך עליו להקפיד לתת לו כפי יכולת הקיבול שלו, ולא כדי להשמיע את חידושיו המופלאים…
כאשר הרב רוצה לתת לתלמיד יותר ממה שהתלמיד מסוגל לקבל, ופעמים רק כדי להראות את גאונותו וחריפותו – הרי זו שחיתות!
תפקידו של הרב ללמד על מנת להעניק לתלמיד, ללמד על מנת לגדל, ללמד – למען שמו יתברך.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר העומד לצאת לאור)