"מסרתי לרבי מגור קוויטל ושאלתי: מהי הדרך הישרה שאבור לעצמי, היות ואין לי הבנה וחשק ושמחה בתורה? ענה לי הרבי: 'מ'לערנט ווי מ'קען' – 'לומדים איך שיכולים'. התגברתי והתחלתי ללמוד אע"פ שלא הבנתי. אבל בכל זאת עוד לא היה לבי שלם…"

בהקדמת הספר 'עמלה של תורה' (בני ברק, תשל"א) מופיע סיפורו האישי והמרגש של המחבר, אוד מוצל מאש הרה"ח רבי מרדכי פלבינסקי זצ"ל, באמצעותו הוא מסביר, כדרכם של מחברים, מה הביאו לחבר את ספרו, העוסק בנושא מעניין ולא מוכר כל-כך. הספר מכיל "לקט ממאמרי חז"ל, ראשונים ואחרונים, אדירי התורה והחסידות, על החובה לעמול בתורה גם אם לא מבינים הכתוב, כל אחד לפי יכולתו".

תשומת לבנו לסיפור המעניין שמאחורי הספר, התעוררה בעקבות עיון בקובץ התורני 'אספקלריא' – פרשת ראה תשע"ח, שם התפרסמה תגובתו של הרב ישראל קלויזנר, ראש ישיבת 'בית ישראל' בב"פ, למאמר שהופיע בגיליון קודם בעניין לימוד תורה ללא הבנה, אם מקיימים בזה מצוות תלמוד תורה. הרב קלויזנר מציין לספר הנ"ל ומצטט את סיפורו של המחבר:

"בעת שהשתחררתי מהנאצים ימ"ש" – כותב הרב פלבינסקי – "ועבר עלי מה שעבר ובחסדי ה' ניצלתי, ונשארתי גלמוד, לא נטלתי ספר לידי ללימוד מרוב יאוש רח"ל שנפלתי בו. עזרני השי"ת ועליתי לארה"ק – אבל גם פה לא מצאתי מנוחה, לא היתה לי דירה, ולא היה לי מי שידבר על לבי דברי תנחומין, ללא קרוב וגואל הייתי.

"לאחר שנישאתי בעז"ה וניסיתי ללמוד – לא נכנס ללבי שום לימוד. כשפתחתי גמרא או ספר כלשהו ואמצתי את מוחי – לא הצלחתי להבין מאומה. עלה בדעתי אז, שאם איני מבין לא כדאי ללמוד כלל, ונפלתי לתוך מרה שחורה רח"ל. גם כשנזכרתי במאמר חז"ל "בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו: קבעת עתים לתורה?" ומה אענה אנכי ליום הדין? – ניחמתי עצמי בזה שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ואם איני בר הכי, איך ישאלו אותי בכלל 'קבעת עתים לתורה?'.

"החילותי לומר תהילים, אולם את המרה שחורה לא יכולתי לדחות. הרבה-הרבה דמעות הוזלתי ושפכתי לתוך ספר התהילים באותם ימים. חיפשתי ספרי מוסר כדי להרגיע את לבבי, אולם לא רק שלא נתרפאתי מדכאוני, אלא אדרבה, העצבות הלכה וגברה.

"נסעתי אז לכ"ק אדמו"ר מגור (שליט"א) [זצ"ל] ומסרתי קוויטל ושאלתי: מהי הדרך הישרה שאבור לעצמי, היות ואין לי הבנה ולא חשק ולא שמחה בתורה? נעניתי מפ"ק: 'מ'לערנט ווי מ'קען' – 'לומדים איך שיכולים'. התגברתי אז, ולפי עצת קדשו החילותי ללמוד אע"פ שלא הבנתי. אבל בכל זאת עוד לא היה לבי שלם.

"עד שפעם אחת נקלע לידי ספר השל"ה הקדוש, ומצאתי בו רפואה לדיכאון נפשי. במאמר ארוך (ב'בית נאמן') מובא שם, שאין שום בן אדם מישראל פטור מלימוד התורה, אפילו כשאינו מבין פירוש המילות – ומי שאינו מבין ולומד, יזכה לעתיד לבוא שילמדו אותו מה שלא הבין. המאמר הזה פשוט האיר את עיניי, ונפקחו כהפקח עיני סומא שכל ימיו גישש באפילה ולפתע חזה אור. התחלתי ללמוד כל ספר שנקרא לידי מרישא עד גמירא, אע"פ שלא הבנתי הכל, והאמנתי באמונה שלמה שאף שאינני מבין כאן – ילמדו אותי לעתיד לבוא כמאמר השל"ה הק' הנ"ל, ואמרתי לעצמי: אע"פ שאינני מבין דיי, לכל הפחות יהיה לי שכר לימוד התורה, כי גדול הוא.

"מרוב שמחה רשמתי המאמר לעצמי לזיכרון, ובחדוותא קדישא למדתי ספר אחר ספר מאל"ף ועד תי"ו, וכמובן שאחרי כל ספר הבנתי יותר ויותר. עד שבמרוצת הימים מצאתי עוד מאמר מעניין הזה, ושוב רשמתי לי שיהא לי לזיכרון וחיזוק, ובדרך זו, טיפין טיפין, אספתי לי עוד ועוד מאמרים כאלה, מבלי שהיה בדעתי לחבר פעם איזה ספר.

"פעם קניתי את הספר 'יסוד העבודה' מהרה"ק רבי אברהם מסלונים זי"ע, ומצאתי בו כי הרמב"ם ז"ל מביא בפרק חלק בסנהדרין, שהוא חיבר ספר שלם המכיל מאמרי חז"ל על מה ששואלין האדם 'ציפית לישועה, קבעת עתים לתורה', ועוד, עד מעשה מרכבה, ושאל: איך יכולים לשאול לכל אדם אותה שאלה, וכי בא הקב"ה בטרוניא עם בריותיו? ואם יש מי שאינו בר הכי? לכן ליקט הרמב"ם ז"ל כל מאמרי חז"ל המדברים בעניינים אלו. אבל ספרו זה של הרמב"ם אינו בידינו. ע"כ מספה"ק יסוד העבודה.

"בראותי מאמר נפלא זה, אזרתי כגבר חלצי ואמרתי לעצמי, במקום שאין אנשים השתדל להיות איש… ומאז החילותי לאסוף כל הדברים בעניין זה שהיו רשומים אצלי, בכוונה להוציאם לאור עולם, למען ישמשו כצרי ומרפא לכל אשר התנסה בניסיונות כמו שלי, ונפל באזלת ידים, ופסק – או בכלל לא התחיל – ללמוד בגלל זה, ואמר לעצמו: אם אין אני מבין בין כך שום דבר, הרי זה ביטול זמן, ומוטב לא אבזבז זמני לריק. יבואו אם-כן כל הדיבורים הקדושים שנאמרו בפי חז"ל ורבותינו הגדולים שבכל הדורות, ראשונים ואחרונים, ויעודדוהו ויחזקוהו ויחשלוהו ויעלה על דרך המלך על המסילה העולה בית א-ל…

"רק רציתי להראות לך שאני מעיין בספרך"

המחבר מספר עוד על העידוד הנלהב והדחיפה שקיבל מהאדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זצ"ל להוציא את הספר. הרב קלויזנר מציין כי הספר יצא לאור בשמונה מהדורות! חלקם עוד בחיי המחבר זצ"ל. בהקדמה למהדורה השלישית, מוסיף המחבר עוד אנקדוטה מעניינת שאירעה לו עם רבו 'הבית ישראל' מגור זצ"ל, אותה ראה כהסכמה מרבו לספר.

"לאחר שיצאה המהדורה השניה של 'עמלה של תורה' נסעתי לשבות שבת שלפני ר"ה תשל"ה אצל כ"ק אדמו"ר זי"ע. כשנכנסתי לקבלת שלום בערב שב"ק, הגשתי לפניו את הספר, והוא זצ"ל נטלו מידי ושם על שולחנו מבלי לומר דבר. למחרת ביום שב"ק קודם תפילת שחרית נקראתי ע"י ר' בונם קורניק (הי"ו) [ז"ל] אל הקודש פנימה ל'תה' הידוע לחסידים. באותו מעמד ניגש אלי אדמו"ר זצ"ל, ואחז בזקני בידיו הקדושות באמרו לי בזה"ל: 'מר בר רב אשי!… אגאנצער קענער (ידען גדול!)… כתבת דבר בשם הקוברינר, וזה הרי אמר הרבי ר' שמלקה מניקלשבורג, שחי כמאה שנה קודם!' ופנה לכל הסובבים אותו והוסיף: 'בין איך גערעכט?' (האם אני צודק?)…

"העזתי ואמרתי: דברים הרבה נאמרו על ידי גדולים שונים…" – וכאן מפרט המחבר דוגמאות שאמר אז לרבו בעניין זה – "וענה מרן זצ"ל: 'איך ווייס דערפון' (ידוע לי מכך).

"כשנכנסתי אל הרבי זצוק"ל במוצש"ק להיפרד, כנהוג, הערתי כי מה שהבאתי בשם רבי משה מקוברין ראיתי בספר 'שפת הים'. אמר לי: 'יודע אתה למה אמרתי לך מה שאמרתי? איני אומר שהרבי מקוברין לא אמר זאת. שאם כבר נאמר הדבר על ידי הרבי ר' שמלקה, יכול היה גם הקוברינר לאמרו. אם מגלים דבר טוב לצדיק, יכולים לאמרו אחרי כן צדיקים אחרים. רק רציתי להראות לך שאני מעיין בספרך!'… עמדתי מול מרן הקדוש זי"ע כמהומם. נטלתי את ידו הקדושה לברכת פרידה, ויצאתי, ובתוככי לבי שמרתי בשמחה את הדבר כהסכמה לספרי"…