"הן עם כלביא יקום" וברש"י: הן מתגברין כארי וכלביא לחטוף את המצוות.. (כג כד)
ה'יסוד ושורש העבודה', שנודע בעוצם גאונותו וחסידותו המובהקת, כתב: "אכתוב לכם בני אהובי ענין אחד באהבת בוראינו ית"ש ויתעלה וזוהי: קודם ברהמ"ז לאחר שאכלתי ביחידות בביתי, מרוב פחדי פן יבא איזה אדם ויקיש על הדלת באמצע ברהמ"ז, שאפתח לו ויבטל אותי מכוונתי, לכן תמיד קודם שהתחלתי בהמ"ז התפללתי להשם יתעלה בזו הלשון 'יוצרי ובוראי הצילני שלא יבוא אדם שום אצלי בעת ברכת מזוני, שלא יבוטל כוונתי הטובה'. ואחר ברהמ"ז אם לא היה לי שום ביטול, שהקב"ה קיבל בקשתי, הייתי נותן הודאה גדולה להשם יתעלה בשמחה וצהלה בזו הלשון 'מודה אני לפניך יוצרי ובוראי שהצלתני מביטול הכוונה בברהמ"ז'".
הגם שתפילות אלו הן מידות חסידות, תפילה והודאה. אך כמובן שאי אפשר להתפלל כך כשהפלאפון זמין, שעושה תפילתו שקר. ואל רק פלאפון נייד, אלא גם טלפון ביתי שמשיב מעצמו ברמקול ומקבל הודעות מכל קצווי תבל, איך אפשר לכוון כך בברהמ"ז. ההכנה צריכה להיות באופן של תפילת שמונה עשרה שהכל בשקט וחשאי, לתת בחירה לאדם שיוכל לכוון בתפילתו, כך יש להשקיט ולהסיר כל הטורדים בברהמ"ז, והוא מלבד הדין בשו"ע מפורש שאסור לעשות שום פעולה בשעת ברהמ"ז.
אמנם בספר 'טעמי המנהגים' כתב לימוד זכות, שאין אנשים מברכים ברהמ"ז ביראה וכוונה כמו בתפילת העמידה, והוא מכיון שזה עתה עסק האדם בענין גשמי והאכיל את גופו והשקהו, האיך דורשים ממנו תיכף להכנס למצב של תפילת שמונה עשרה?
אינני זוכר אם אכלתי, אך בוודאי אני יודע שלא עשיתי ברכה
מעשה שהיה [מובא ב'חוט המשולש'] באחד ממשמשי מרנא החתם סופר, שביקש לגנוב ממנו חתיכת מזונות, ביודעו שמרן החת"ס אינו זוכר אם אכל או לאו. מה עשה הלה? אכל את המזונות כשהחת"ס לא ראה, ותיכף הניח כמה פירורים סמוך למקומו של החת"ס, שיהיה נדמה לו שכבר אכל את המזונות שהיו שם. לאחר מכן בא לפני החת"ס, שאל אותו החת"ס: "היכן העוגה?". השיב המשמש בלישנא דמשתמעי לתרי אפי: "הרבי איננו זוכר?". השיב לו החת"ס: "אינני זוכר אם אכלתי או לאו, אך זאת בוודאי אני יודע, שלא עשיתי ברכה. אילו הייתי מברך הייתי זוכר שבירכתי!".
בעניין זה ראיתי בספרי המפרשים על מס' ברכות, מאחד מגאוני ספרד זי"ע, שכתב לבאר לשון המשנה (ברכות נא:): 'מי שאכל ושכח ולא בירך' נחלקו בית שמאי ובית הלל אם יחזור למקומו ויברך או לאו. וצ"ע שהיה צריך לכתוב 'אכל ושכח אם בירך', מהו הלשון 'ושכח ולא בירך', וביאר, שאין הכוונה ששכח אם בירך. אלא שהכוונה היא ששכח אם אכל. היינו שאין אפשרות שיהודי שוכח אם הוא בירך או לא, מה שכן שייך להיות ששכח אם הוא אכל…
מצוה לפרסם: דין ברכת המזון כדין תפילת שמונה עשרה
מצוה לפרסם מה שנפסק ב'שולחן ערוך' (או"ח סי' קפ"ג סעיף ח'), שלענין לשאול בברכת המזון מפני היראה ומפני הכבוד, דינו כתפילת שמונה עשרה ולא כקריאת שמע (אורחות חיים ואבודרהם) ואף על פי שכתב המחבר בלשון 'יש מי שאומר', כבר נודע שאם אין חולק הרי שנקט כדבריו. וביאר המשנה ברורה שאסור לענות קדושה ויהא שמיא רבא באמצע ברהמ"ז כדין 'שמונה עשרה', ולא כדין ק"ש. הרי שההתייחסות של האדם לברהמ"ז צריכה להיות כשמונה עשרה.
והרי לא יעלה על הדעת לענות לפלאפון באמצע שמונה עשרה, וכמ"ש בשו"ע שלפני התפילה יש להסיר כל דבר הטורדו, היינו שצריך גם לכבות את המכשירים שלא יצלצלו ולא ירעדו בכיסו, אם כן הוא הדין בברכת המזון – צריך להסיר כל הטורדים, ולא להפסיק לא מפני היראה ולא מפני הכבוד. כל מה שאדם מכין עצמו לתפילת שמונה עשרה שלא יטרד, כך יש לו להכין עצמו לברהמ"ז.
(מתוך עלון 'ממשקה ישראל' גליון כ"ז תשע"ח)