כיצד נוהגים כאשר שני רופאים חלוקים בדעתם על מאה רופאים בעניין צום לחולה? │ כיצד ינהגו כאשר הרופא מסופק בדעתו בעניין החולה? │ ובאיזה אופן מאכילים חולה ללא דעת רופאים בכלל?│ תמצית שיעור הלכה במשנה ברורה הלכות יום הכיפורים במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה' [משנ"ב חלק ו', סימן תרי"ח סעיפים ג' – ז']
רוב ומיעוט בעניין קביעת צום יום כיפור לחולה
כאשר החולה והרופא יחד אומרים שהחולה אינו צריך לאכול והוא יכול לצום, וכנגדם יש רופא אחר שאומר שהחולה צריך לאכול, וכן כאשר החולה לא אומר כלום, ורופא אחד אומר שהוא צריך לאכול, וכנגדו שניים אומרים שהחולה אינו צריך לאכול והוא יכול לצום, הדין הוא, ששומעים לרוב להחמיר, ויצום, ומוסיף המשנה ברורה, שאם הרופא היחיד שאומר שלא יצום, הוא רופא מופלג בחכמה יותר מאחרים, חוששים לדבריו להקל, ולא יצום, אבל כאשר זה להחמיר, כגון, ששני רופאים אומרים שצריך לאכול, ורופא אחד אפילו שהוא מופלג, אומר שאינו צריך לאכול, לא הולכים אחרי המופלג, אלא הולכים אחרי רוב הרופאים להקל.
דעת שני רופאים כנגד דעת מאה רופאים
שניים אומרים שהחולה צריך לאכול, אפילו מאה אומרים שאינו צריך, ואפילו שהחולה עצמו גם אומר שאינו צריך לאכול, בכל זאת שומעים לשניים שאומרים שהוא צריך לאכול, ומאכילים אותו, משום ששניים אומרים שהוא צריך, ומבאר המשנה ברורה, ששניים נחשבים כמאה, ולא הולכים אחר המאה רופאים שהם רוב, כיוון שמדובר בסכנת נפשות, וכן אם החולה ורופא אחד איתו אומרים שצריך לאכול, אף על פי שמאה רופאים אומרים שאינו צריך, מאכילים אותו, ולא חוששים שהחולה אומר שהוא צריך לאכול בגלל שהוא מאמין לרופא בזה.
רופא המסופק בדעתו בעניין החולה
אם החולה אומר בוודאות שאינו צריך לאכול, והרופא מסופק, ומבאר המשנה ברורה, שמדובר שהרופא מכיר את המחלה הזאת, אלא שהוא מסופק האם החולה יסתכן אם הוא יצום או שלא, כי אם הרופא לא מכיר את המחלה הזאת, הוא לא נחשב לרופא לעניין זה אלא הוא כמו איניש דעלמא, ולכן הדין הוא, שמאכילים אותו, ומבאר המשנה ברורה, שכאן לא מתייחסים לדברי החולה מה שאומר שהוא לא צריך לאכול, משום שאנו מתייחסים לדברי החולה רק כאשר הוא אומר שהוא צריך לאכול כי לב יודע מרת נפשו, אבל כאשר הוא אומר איני צריך לאכול, אז מתייחסים רק לדברי הרופא, ומכיוון שהרופא מסופק ויש לו צד שאולי מדובר כאן בסכנת נפשות, ספק נפשות להקל, אבל אם הרופא אומר אינו צריך, והחולה אומר איני יודע, אין מאכילים אותו, ומבאר המשנה ברורה שהטעם הוא, משום שאמירת 'איני יודע' שלא החולה, זה לא מחמת בקיאות כדברי הרופא, כי רוב החולים אינם יודעים ואינם בקיאים בחולי שלהם.
חולה שהוא בעצמו רופא
רופא אחד שמסופק, אבל רופא אחר אומר אינו צריך, מאכילים אותו, משום שיש כאן רופא אחד שמסופק, וביחס אליו יש כאן ספק פיקוח נפש, ודעת הט"ז, שאם החולה בעצמו הוא רופא, והוא מסופק ואומר איני יודע, מאכילים אותו אפילו שרופא אחר אומר אינו צריך, אבל האליה רבה מפקפק בזה, כי יתכן שהחולה לא מבין על עצמו בעת מחלתו אף על פי שהוא רופא, ולכן, כאשר החולה עצמו אומר איני יודע, ויש רופא אחר שאומר שהוא לא צריך לאכול, לא מאמינים לדברי החולה, כיוון שהוא לא יודע, ותלוי הדבר לפי מהות המחלה, שאם היא מחלה של חום שאין דעתו של החולה צלולה כל כך, יש מקום לדברי האליה רבה ששומעים לדברי הרופא שאומר שהחולה לא צריך.
רופא שאינו מכיר את המחלה
אם הרופא אומר שאינו מכיר את החולי, הרי הוא כאדם דעלמא, ואין דבריו מעלים ולא מורידים, אבל אם החולה נחלש הרבה עד שנראה לרוב בני אדם שנמצאים איתו שזה מסוכן אם הוא לא יאכל, מאכילים אותו אפילו בלי רופאים, כי זה ספק נפשות.
שיעור אכילה ושתייה לחולה ומעוברת
כשמאכילים את המעוברות או את החולים, מאכילים אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור, ומדובר באופן שזה מספיק להם כדי להשקיט רעבונם, ולכן מאכילים אותם כשני שלישי ביצה בינונית, שזה פחות מכשיעור, והוא הדין מעט יותר, רק שלא יהיה קרוב לביצה, שאז יש בזה שיעור, ולאחר האכילה ישהה, כדי שלא יצטרפו האכילות אחת לשנייה, ואת השתייה ישערו בחולה עצמו כמה הוא השיעור כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלוא לוגמיו, ויבדוק זאת בערב יום כיפור על ידי שיכניס לפיו משקים, ויפלוט אותם לתוך כלי, ויסתכל על השעון כמה דקות הוא שוהה בשיעור אכילת ד' ביצים, וכך ישהה ביום הכיפורים בין אכילה לאכילה, וכן בין שתייה לשתייה.
השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א