מֵהלכות תקיעת שופר
* בשעת קיום מצוַת תקיעת שופר, צריכים התוקע והשומעים לעמוד. והישענות על גבי סטנדר וכדומה, באופן שאם תינטל המשענת יפול הנשען – נחשבת כישיבה לענין זה.
* את כל ברכות המצוות יש לברך בעמידה, משום שאומרים בהן: "וציונו", כלומר שהקב"ה ציונו וקרבנו לעבודתו, והעבודה – בבית המקדש – נעשית בעמידה בלבד.
* בעת התקיעה בשופר, יש להעמידו בצד ימין של השפתיים, כדי להבהיל ולהכניע את השטן הניצב בצד ימין, כפי שנאמר: "וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ". ומי שאינו יכול להעמיד את השופר בצד ימין של פיו – אם יש באפשרותו להטות את פיו הרחב של השופר, שממנו נשמעת התקיעה, לצד ימין, יעשה כן.
* נוהגים לכסות את השופר בשעת הברכה על תקיעת שופר, והתוקע מכניס את ידו הימנית תחת הכיסוי של השופר, ואוחז בו בשעת הברכה.
* מנהג בני אשכנז וחלק מבני ספרד, שאחד מהקהל עומד ליד התוקע, ומקריא לפניו את סדר התקיעות כדי שלא יטעה.
* כשיש ברית מילה בבית הכנסת בראש השנה, יש לעשותה לאחר תפילת שחרית, לפני תקיעת שופר, מכמה טעמים.
באיזה שופר תוקעים בראש השנה?
* יש מן הראשונים שסובר, שרק שופר ממין הכבשים כשר לתקיעת שופר, וכל שופר אחר פסול. ולהלכה, אף שלכתחילה יש לתקוע דווקא בשופר ממין הכבשים, בדיעבד, ניתן לתקוע גם בשופר של עז, של יָעֵל, וכיוצא בהם.
* חכמינו ז"ל תיקנו לתקוע בראש השנה בשופר 'כפוף', דהיינו, מעוקל; לאות ולזכרון לבני ישראל שיכופפו את לבם בתפילה ביום זה. ובדיעבד, ניתן לתקוע גם בשופר 'פשוט', דהיינו, ישר.
* מותר לקיים מצוה בחפץ האסור בהנאה. אולם, האוסר על עצמו בנדר הנאה משופר, אסור לתקוע בו בעצמו, כיון שיש כאלו הנהנים מכך שהם תוקעים בשופר, והנאה זו אינה של מצוה.
מֵהלכות עבודה זרה
* חפץ ששימש כעבודה זרה של גוי, או שגוי השתמש בו לצורך פולחן לעבודה זרה, אסור בהנאה. אולם, אם גוי 'ביטל' את העבודה זרה שבחפץ, הריהו מותר בהנאה.
* חפץ ששימש כעבודה זרה של ישראל, או שישראל השתמש בו לצורך פולחן לעבודה זרה, אסור בהנאה לעולם, ולא ניתן 'לבטלו'.
* חפץ ששימש כ'תקרובת' עבודה זרה, אסור בהנאה; אך ישנם אופנים של תקרובת שאוסרים את החפץ רק כאשר דרך עבודתה של עבודה זרה זו היא באופן זה של תקרובת.
הלכות שונות
* אדם המשתמש בחפציו של חבירו ללא רשותו, הוא גזלן. אולם, כשמדובר בחפצי מצוה, בתנאים מסוימים, אינו נקרא גזלן, כיון שחזקה היא שכל אדם שהוא מרוצה מכך שמתקיימת מצוה בחפציו.
* מן התורה, נדר אינו חל אלא על דבר 'שיש בו ממש', כלומר, שאדם אוסר עליו חפץ מסוים; בין אם אוסר אותו לעניָן הנאה ממנו, ובין אם אוסר אותו לעניָן עשיית מעשה מסוים בַּחפץ.