סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: מעשה פלא מנפלאות ההשגחה שמעתי מבעלי המעשה, ה"ה הרה"ח רבי מענדל לעבאוויטש שליט"א ואחיו שליט"א.
היה זה כאשר שהו בימות הקיץ בהרי הקעטסטיל שבארה"ב, ולצורך פגישה חשובה שנקבעה להם עם עורך דין גדול, פנו לחזור העירה למשך כמה שעות.
בעודם בדרך, כשעמדו לפני פרשת דרכים, אמר האח לר' מענדל שנהג ברכב: אחי יקירי, הישאר בנתיב הימני, כי בעוד חצי מייל עלינו לפנות ימינה. ענה לו ר"מ: "ידעתי אחי ידעתי" – אבל, בהגיע העת, נסע ר"מ לצד שמאל, ללא כל הסבר והגיון מדוע עשה כך…
מיד אחר הדברים האלה המתינו השניים אולי ה-G.P.S יורה להם דרך חדשה, אבל זה 'התעקש' שלא לתת להם דרך חדשה, רק שיחזרו על עקבותיהם ('פרסה'). אבל מצד 'ונשמרתם' אי אפשר לעשות צעד כזה באמצע הכביש, כשאי אפשר לראות כראוי מה נעשה משני צידיו, לכן בלית ברירה המשיך ר"מ בנסיעתו כשהוא תר אחר מקום בו יוכל לעצור ולהסתובב.
והנה, כשמצא לעצמו מקום כזה, הוא רואה שם צבי שנח לו מעמל דרכו, ולא יכול היה לבצע שם את הסיבוב. וכך בכל מקום בהמשך שחשב ששם יוכל להסתובב על עקבותיו, הפריעוהו מניעות ועיכובים, וכל זאת תוך כדי מתח נורא וחוסר סבלנות – שהנה מפסידים הם את התור אצל עורך הדין.
והנה סוף סוף מצאו מקום רחב בכביש שבו יוכלו להסתובב, אבל אז הבחינו שמרחוק עומד לו אדם ומסמן בידיו לכל עבר כזועק זעקת הצילו… הצילו… מתחילה נסתפקו האחים האם הוא מבני ישראל או לאו, אבל למעשה החליטו להתקרב אליו.
משקרבו אליו, מצאו יהודי העומד על סף התמוטטות! במהרה פתחו את חלון הרכב, וזה לא הצליח להגות מפיו אלא תיבה אחת: "וואסער… וואסער…" (מים, מים). מן השמים היה ברכב בקבוק גדול של מים שנשאר מטיול שערכו כחודשיים קודם בחוה"מ פסח, הושיטו לו את הגלון והוא גמר אותו ב'תוך כדי דיבור' בבת אחת, ותשב רוחו בקרבו.
משנרגע לגמרי פתח האיש וסיפר: אני אחד מהמדריכים בקעמפ באזור, היום בבוקר יצאתי עם שותפי ליערות כאן לבדוק את הדרכים ביער כדי לקחת שמה את התלמידים, ונחלקנו כל אחד לדרך אחרת, מתוך הנחה שבגמר בדיקת השטח נתקשר זה לזה ע"י הטלפון ונפגש בשנית.
והנה, בעודי מהלך יחידי בדרכי טעיתי במרחב היער, ואני עומד כאן כבר כמה שעות תחת השמש היוקדת מבלי טיפת מים ברשותי, גם להוותי גיליתי שאין כאן כלל קליטה ואין לי כל דרך להתקשר אל שותפי או אל מישהו אחר שיציל אותי ממיתת צמא ל"ע, וכבר כמה שעות שאני עסוק בחיפוש אחר שני דברים: א. כמה טיפות מים. ב. קליטה לטלפון, וכמעט שפרחה נשמתי, והנה באתם אתם שני מלאכי הצלה להצילני.
לאחמ"כ לקחו ר"מ ואחיו את היהודי לרכבו, ואז מיהרו כל עוד נשמתם באפם להגיע העירה אל עורך הדין. ורק בבואם לפני העורך דין גילו שאירע עמהם מה שלא מתאים לאנשים 'מסודרים' כמותם – התור שלהם נקבע מתחילה למחרת, וטעות חמורה טעו בחשבם כי היום הוא מועד הפגישה…
בין והתבונן, כמה שעות ארוכות גלגל הקב"ה את שני האחים בדרכים, אך ורק כדי שיצילו את היהודי ממות לחיים: א. כי כל יציאתם היתה כביכול ב'טעות', שהרי זמנם אצל העו"ד נקבע למחרת. ב. ולא עוד, אלא שר"מ פנה לצד שמאל כשהיה ברור לו ללא כל ספק שעליו לפנות ימינה. ג. וכשבא להסתובב מצא 'צבי', שחשב כי אינו אלא מעכב ומפריע וכו', וכ"ז לא היה אלא כדי להציל 'נפש אחת מישראל'.
אמור מעתה, וכי מבינים אנו ב'מסעותיו' של איש מישראל…
(באר הפרשה מסעי תשע"ט)