"ונקדשתי בתוך בני ישראל" (כב לב)
הרב מפוניבז' זצ"ל חולל בעירו מהפכה. הוא ייסד תלמוד תורה ובית ספר לבנות, ישיבה קטנה וישיבה גדולה וכולל אברכים. מספר התלמידים במוסדות החינוך שלו עלה על אלפיים, והם שימשו מגדל אור לכל האזור.
יום אחד נקרא לוועד הקהילה. פתחו בשבחים על מפעלי החינוך המשגשגים, והוא מקבל עזרה וגיבוי מהקהילה בכל מפעליו, מה שנכון. אבל יחד עם זאת הלא יבין, אין תכלית בלימוד התורה לבדו. מאין ישיג אלפים משרות רבנות? יש להכין את התלמידים לחיים! רצונם שיכניס לימודי חול לישיבה…
אמר: "לא יעלה ולא יקום!"
הבהירו לו שהם בעלי הבית. לא זו בלבד שבידם לעכב תקציבים, אלא שבידם לפטרו. ואז יקבלו 'רב' שמזדהה עם הצורך ללימודי חול. יודעים הם שהוא מתנגד, ואם יאלץ אזי ימעט בהם ככל האפשר, ומוכנים לכך. אבל אם יסרב, הכח בידם…
הודיע שחייב הוא לשקול בדבר. הסכימו, וקצבו לו זמן. קם ונסע לרבו, ה'חפץ חיים' זצ"ל.
התקבל במאור פנים ושטח את שאלתו. מצד אחד, אין זה לרוחו. אבל מצד שני הכח בידם, ועלולים לפטרו, ואז מה ירוויח…
אמר לו החפץ חיים: "לא תמיד יהיה לך ה'חפץ חיים' כדי להיוועץ בו… לכן שמעני, ואענה לך מה הכלל בדבר".
סיפר: "כשניטשה המלחמה ברוסיה בין כנופיות ה'אדומים' וה'לבנים', הסתגרו רוב התושבים בבתים וחיכו עד יעבור זעם. פעם כבשו ה'אדומים' את אחת העיירות, וגזרו שכל בית חייב להניף דגל, להודיע במי הוא תומך. ובית שלא יונף עליו דגל – יישרף. באו התושבים במבוכה. איזה דגל יניפו? יניפו דגל אדום – למחר יבואו ה'לבנים' וינקמו בהם…
"מה יעשו?", שאל החפץ חיים. וענה: "אין ברירה. חייבים לברר איזה צבא חזק יותר, ולהניף את דגל שלו"… הרב מפוניבז' נפעם. לא ציפה להוראה כזו. התברך, ופנה לצאת.
קרא לו ה'חפץ חיים' שיחזור. "הבנת מה אמרתי?", שאל.
אמר: "כן, יש להצטרף לצד החזק!". שאל ה'חפץ חיים': "ומי הוא הצד החזק?"
ענה: "הם. שהכסף בידם והיכולת בידם". "אם כך", אמר החפץ חיים, "לא הבנת! הצד החזק הוא הקדוש ברוך הוא"…
סוף דבר, התייצב הרב מפוניבז' בפני הוועד והודיע שהוא מסרב לחלוטין, אין על מה לדבר, ואם רצונם, יפטרוהו!
"לא, מה פתאום", אמרו. "רק הבענו משאלה, וההחלטה בידך"…
לפני עשרות שנים שהיתי במחיצת האדם הגדול בענקים ה'דברי יואל' מסאטמר זצ"ל, ובאי ביתו סיפרו לי אז, שבא לפניו אחד הגבירים והציע, שיקים מכספו עיתון יומי עבור חסידי סאטמר. הכל יתנהל בו על פי דעת תורה כדעת הרבי, ויהיה שופר להשקפתו הצרופה. השיבו הרבי שעליו לחשוב על כך, ואינו יכול להשיב לו תשובה על אתר.
כעבור כמה ימים, השיבו הרבי שאינו מסכים לכך. ונימק את סרובו בכך, שעיתון מגיש את החדשות כאילו הדברים נעשים במקרה, או שאנשים גורמים להם לקרות, ומשכיחים שהקדוש ברוך הוא עשה עושה ויעשה את כל המעשים, ושאלוקינו בשמים כל אשר חפץ עשה.
כדי לייסד עיתון חרדי, צריך פיקוח על כל ידיעה וידיעה, ולהזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא על כל פרט ופרט, ואין הוא יכול להיות אחראי לכך. לכן אינו מסכים לקחת אחריות על העיתון!
***
בשעתו למדתי בישיבת הגה"צ רבי משה שניידר זצ"ל בלונדון. לפנות בוקר היינו לומדים בביתו.
יום אחד באתי ומצאתיו עומד בפתח. אמר לי: "כל הלילה לא ישנתי!".
סיפר שאמש הגיע יהודי מירושלים, וסיפר שיש שם יהודים שהולכים בגילוי ראש!
הזדעזע, ומאז לא מצא מנוח לנפשו, זעק בנהמת ליבו: "ידעתי שבתל אביב יש פורקי עול ההולכים בלי כיפה, אבל בירושלים, פלטרין של מלך?! הייתי בטוח שיכבדו את המקום הקדוש לפחות בפרהסיא!
שמעתי ובכיתי, וכל הלילה לא ישנתי!"
ואנו, איך איבדנו רגישותנו?…
('קטעים מלוקטים מתוך הגדה של פסח – 'ויגד משה)