האם מותר לתקוע בשופר של תקרובת עבודה זרה? │ ומה הדין באופן שאדם נדר שלא יהנה מהשופר עצמו או מקולו של השופר? │ תמצית שיעור הלכה במשנה ברורה הלכות ראש השנה במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה' [משנ"ב חלק ו', סימן תקפ"ו סעיפים ד' – ה']
תקיעות בשופר של תקרובת עבודה זרה
מבואר בסעיף ג', שיש חילוק בין שופר של עבודה זרה של ישראל, לבין שופר של עבודה זרה של עכו"ם, שופר של עבודה זרה של ישראל, דהיינו, שהישראל עבד את השופר או השתמש בשופר לפני העבודה זרה שלו, הדין הוא, שלא יוצאים בשופר זה ידי חובת תקיעת שופר, משום שמכיוון שאין ביטול לעבודה זרה של ישראל לעולם, ממילא זה עומד לשריפה, ואין לשופר הזה את השיעור, אבל שופר של עבודה זרה של עכו"ם, מכיוון שיש ביטול לעבודה זרה של עכו"ם, ואפשר לבטל את העבודה זרה הזאת, אז אמנם לכתחילה אסור לתקוע בשופר הזה כי הוא מאוס, אבל בדיעבד אם הוא תקע בו, יוצאים בזה ידי חובת תקיעת שופר, ועל זה אומר השולחן ערוך בסעיף שלנו סעיף ד', שכל זה אמור כאשר השופר הוא עבודה זרה בעצמו, אבל שופר של תקרובת עבודה זרה, דהיינו, בהמה שהקריבו אותה לקרבן לפני עבודה זרה, ועשו מקרניה שופר, הדין הוא שזה יותר חמור, ואפילו אם אותה עבודה זרה הייתה של עובד עבודה זרה בכל זאת לא יצא ידי חובה, משום שתקרובת של עבודה זרה אינה בטילה לעולם.
אדם שהדיר את עצמו הנאה מעצם השופר
אדם שאמר, 'קונם הנאת שופר עלי', ובכך הדיר את עצמו מלהנות משופר, הדין הוא, שהוא עצמו אסור לתקוע בשופר, משום שיש הרבה בני אדם שיש להם הנאה מעצם מעשה התקיעה, אבל אדם אחר יכול לתקוע באותו שופר, והמודר הנאה יוצא בזה ידי חובה, ובשעת הדחק, כשאין לו מישהו אחר שיתקע בשבילו, מותר למודר הנאה בעצמו לתקוע, אבל יתקע רק עשרה קולות, דהיינו, תשר"ת, תש"ת, תר"ת, שהם מעיקר הדין, ומובא כאן בהערה למשנה ברורה מהדורת 'דרשו' בשם הכף החיים, שאין הכוונה שיתקע רק תשר"ת תש"ת תר"ת, אלא יתקע שלש פעמים כל סדר, דהיינו, שלש פעמים תשר"ת, שלש פעמים תש"ת, ושלש פעמים תר"ת, סך הכל שלושים קולות.
אדם שהדיר את עצמו מהנאה מקולו של השופר
אדם שאמר, 'קונם השופר לתקיעתו עלי', באופן כזה אסור גם למישהו אחר לתקוע בו תקיעה של מצוה בשבילו, משום שאסר על עצמו את עצם התקיעה של אותו שופר, ונדר הוא איסור חפצא, ולכן הנדר חל, ויש פוסקים שטוענים, שבכל זאת הנדר לא חל, כיוון שהוא אסר על עצמו תקיעה שהיא דבר שאין בו ממש, אבל לפי הפוסקים המחמירים, כוונתו בנדרו לאסור על עצמו גם את הקול של השופר, וגם את השופר על הקול שלו.
אדם שנשבע שלא ישמע קול שופר
כל מה שנאמר כאן שאדם יכול לאסור את עצמו בשופר, זה רק בנדר, כיוון שהנדר חל על החפצא, והחפצא אינו מוזהר, אבל אדם שנשבע על כך, אינו יכול להפקיע את עצמו מתקיעת שופר, משום שהוא מושבע ועומד מהר סיני על קיום המצוות, ואם עשה זאת באיסור 'כולל', דהיינו, שכלל בשבועתו לאסור כל תקיעה שהיא וגם תקיעות של רשות, הדין הוא שזה חל גם על תקיעות של מצוה.
אדם שאוסר את עצמו על אדם מסוים, אז גם בשבועה זה חל, כיוון שהוא לא מצווה לשמוע תקיעת שופר מאותו אדם, וממילא השבועה חלה.
השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א