"וְעֹרֹת תְּחָשִׁים" (כה, א)
פירש רש"י: "תחשים – מין חיה, ולא היתה אלא לשעה, והרבה גוונים היו לה. לכך מתרגם ססגונא, ששש ומתפאר בגוונים שלו".
הגמרא (שבת כח ע"ב) אומרת שהתחש הייתה חיה גדולה מאד, "וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן ונגנז". ובמקום אחר (בבא בתרא טז ע"ב) מוסיפה הגמרא, שהקרן הזאת שהיתה לו במצחו "לקותא היא", כלומר היא היתה מכערת את מראהו.
יש להבין, מדוע הקב"ה ברא בריאה חדשה – את התחש – כדי להשתמש בעורו לצורך כיסוי המשכן וכליו, והרי לכאורה יש מספיק חיות אחרות שאפשר לעשות מעורן כיסוי למשכן ולכליו?
בספרו "הדרש והעיון" כותב רבי אהרן לוין: לתחש היתה סיבה אמיתית לבכות ולהתלונן: 'ה' ברא אותי עם שלל גוונים ופתאום תקע לי קרן שחורה במצח, שמכערת את כל המראה שלי. למה מגיעה לי הקרן הזאת?'
אבל התחש לא מתלונן. אדרבה, הוא שש, שמח ומתפאר בגוונים שיש לו. הוא לא מסתכל על חצי הכוס הריקה אלא על חצי הכוס המלאה. אפילו שהקרן עומדת בחזית פניו – שהם עיקר המראה של כל בריה – הוא לא ממקד את מבטו עליה, אלא על הגוונים היפים שיש לו בשאר גופו.
מי שלא מתלונן על מה שאין לו, אלא מודה על מה שיש לו – ממנו יעשו כיסוי למשכן וכליו. דווקא הימצאותה של הלקותא והתעלמותו של התחש ממנה – היא שמעלה אותו אל רום המעלה לשמש את המשכן וכליו.
*
רבי יעקב גלינסקי זצ"ל מבאר את הדברים באופן אחר:
הוא שואל, מדוע הקב"ה לא ברא את התחש בין הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות? מדוע היה צורך לברוא בריאה חדשה?
ומבאר: כשבני ישראל חטאו בעגל, הקב"ה אמר למשה (שמות לב, ז): "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ". עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה. המשכן הוא תיקון לחטא העגל. בני ישראל נתנו זהב לעגל – כעת ייתנו זהב למשכן. בני ישראל נקהלו על אהרן "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים" – כעת ייקהלו לשמוע את ההלכות כיצד עושים את המשכן. בני ישראל אמרו "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" וסילקתם את השכינה – כעת "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם" ועל ידי כך יחזירו את השראת השכינה לישראל.
בשעה שכל עַם ישראל שבו בתשובה שלמה על חטא העגל, הם קיימו מצוה חדשה שלא קיימו עד לאותו זמן. המצוה הזאת הצמיחה בריה חדשה בעולם – את התחש. אותיות המלה תחש הן שִׁחֵת. במקום "שִׁחֵת עַמְּךָ" בא התחש. השחיתות הפכה להיות עור תחש שיש בו ריבוי גוונים, ומשמש כיסוי למשכן ולכליו.
בריאת התחש והשימוש בו הוכיח לבני ישראל שתשובתם רצויה, מעשיהם ונדיבות ליבם רצויים, והקב"ה שמח בהם ויכול לשוב ולהשרות את שכינתו בתוכם.
*
רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א סיפר: פעם אחת טסתי במטוס. מאחר ומיהרתי מאוד לשוב ארצה ולא היה מקום פנוי במטוס, נאלצתי לרכוש כרטיס במחלקה הראשונה. לידי ישב יהודי אמריקאי, בריא ובעל בשר. הראיתי לו את הקריה והמוסדות שהקמתי במגדל העמק.
במחלקה הראשונה יש בכל כיסא כפתור, שכשלוחצים עליו, המשענת נהפכת למיטה. בטעות, במהלך השיחה בינינו, לחצתי על הכפתור שלו, והוא – עם כל השומן שלו – נפל בפתאומיות ממצב ישיבה לשכיבה. כל הנוסעים מסביב פרצו בצחוק.
אני קפצתי מיד, נישקתי אותו בראשו, ואמרתי: "אני מבקש ממך סליחה על מה שעשיתי לך. קרתה לי טעות ואני מתנצל עליה".
הוא התרגש מאד, ושאל אותי: "כמה עולה לך הבניין?" אמרתי לו. הוא הוציא מכיסו פנקס שיקים ונתן לי שיק על כל הסכום שנקבתי. וכך אמר: "שלוש פעמים ביקרתי בארץ ישראל וחיפשתי לתרום למישהו שיש לו חובות והוא טיפוס שאכפת לו מהשני. כפי שרואים עלי אני אדם שמן במיוחד. כולם צוחקים עלי ולועגים לי. והנה אתה כשקרתה לך התקלה – לא צחקת עלי, אדרבה, נישקת אותי! כזה אדם אני מחפש!"
אומר הרב גרוסמן: לעיתים, דווקא דבר שנראה לך לקותא, דבר ששם קלקלת – שם אתה מוצא את הברכה! הקרן המקולקלת של התחש, שקלקלה לו את הפרצוף, היא שהצמיחה לו את ברכה, ומשתמשים בעורו לדברים קדושים ונעלים.
(רבי גואל אלקריף שליט"א – נאה דורש)