ידוע מה שׁמובא בספרים הקדושים, כי כל מצוה שנעשית בשבת, שווה פי כמה וכמה מהנעשית בחול, וכך גם כל רגע ורגע של לימוד התורה בשבת – שוויו עצום פי אלף מבחול.
ה'סבא מקלם' זצ"ל היה אומר, שמצווה שעושים בשבת שכרה כפול מבחול, ובספר 'לב אליהו' הביא הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל את ששׁמע ממרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, שכיוון ששׁקולה שבת כנגד כל התורה, לכן כל מצוה שעושים בשבת שווה תרי"ג מצוות. כשנחשׁב את דעת הגאון מוילנא הסובר שכל אות בתלמוד תורה היא מצווה, הרי כשלומדים בשבת מכפילים כל אות ואות במספר תרי"ג, נמצא שכאשר האדם יושב ולומד בשבת, אין סוף למצוות שיכול להוסיף לחשבונו..
'לעשות את השׁבת' – שבת היום לה'
בהקדמת 'לב אליהו' מובא, שהמשגיח הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל היה רגיל לומר: נאמר 'וקראת לשׁבת עונג' ולא 'וענגת עצמך בשבת'. אדם צריך לבוא למצב שכביכול השׁבת תתענג בו, בהנהגתו העילאית והמרוממת.
מצב מופלא כזה ראינו אצל גדולי ישראל, שרוממו את השׁבת והפכוה ליום שכולו קדש לה'!
הגאון האדיר רבי ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל, ראש ישיבת 'נצח ישראל' רמיילעס, משׂרידי דור דעה היה, מן הבודדים אשר נותרו לפליטה, מעולם הישיבות המפואר של אירופה שלפני המלחמה. שקדנותו המבהילה וגדלותו בתורה היו למעלה ממושׂגי דורינו. אם בכל ימות השׁבוע שקד על התורה בהתמדה עצומה, בשבת קודש היה מוסיף על התמדתו עד קצה גבול היכולת.
קביעות מיוחדת והנהגה מופלאה היתה לו, שלא לעשות קידוש בליל שבת קודם שיסיים מסכת מן התלמוד בבלי. לשם כך היה לומד ביום שישׁי מסכת שלימה מתחילתה עד סופה! וכמדומה שבדרך כלל עסק במסכת ביצה.
בליל שבת לאחר הסעודה נהג ללכת לכותל המערבי. לאחר מכן התיישׁב ללמוד והגה בתורה כל הלילה ממש עד תפילת שחרית, כשראשו נשמט מדי פעם על השׁולחן מרוב עייפות. לאחר סעודת היום שוב חזר לתלמודו, באמרו: "איך אפשר להפסיד את קדושׁת השׁבת, ולהעביר את הזמן בשינה?"…
כך אירע פעמים רבות, שהרב גוסטמאן נותר ער מכניסת שבת עד ליציאתה, בלא לתת שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו!
דודי הגאון רבי אליעזר פלצ'ינסקי זצ"ל, ראש ישיבת 'בית אריה', סיפר כי בתקופה מסוימת תינה בפניו מרן הגרי"ז הלוי מבריסק זצ"ל את סבלו בכך שקשה לו להירדם בלילה, למרות כדורי השׁינה שנוטל. לדבריו, הוא ישן טוב רק כשחוטפת אותו שינה, אבל כששׁוכב לישון הוא מתקשׁה להירדם.
כיון שהזכיר את התרופות שנוטל כדי להירדם, ניצל רבי אליעזר את ההזדמנות ושאל כיצד הרב נוהג בשבת? תשובת הרב מבריסק היתה מופלאה: "שבת איז אין גאנצן אנדערע זאך!…" ["שבת זה משׁהו אחר לגמרי!…"]. סתם ולא פירש.
לפני עשרות שנים זכו הבחורים בישיבת פוניבז', לראות בכל ליל שבת את הגאון רבי פינחס שרייבר זצ"ל, לימים גאב"ד אשדוד ודיין בבית דינו של מרן הגר"נ קרליץ זצוק"ל, שהיה ידוע כשקדן עצום, שלא פוסק מלהגות בתלמודו. הוא היה מגיע להיכל הישיבה בשעה שמונה, לאחר סעודת ליל שבת, ולומד ברציפות עד השׁעה שתים לפנות בוקר! זה היה 'העונג שבת' שלו!
על דודי, עמוד ההוראה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, סיפרו שהיה נמנע מלאכול חמין בשבת קודש. היו שבתות שטעם מהחמין רק מעט, כדי לצאת ידי חובה ותו לא, והיו שבתות שיצא ידי חובת חמין בכוס תה, כדי שכובד המאכלים לא ימנע ממנו מלהיות עירני בשבת אחר הצהרים. הוא יישׂם בפועל את הידוע, שהשׁבת נועדה בעיקרה כדי לנצלה עד תום ללימוד התורה הקדושה!
אלו הן מעט דוגמאות מאלפות לדמויות הוד שדאגו שהשׁבת תתענג מהם!
***
הספורנו בפרשתנו (לא, טו) כותב: "הנה נאסר בה אפילו דבר שאינו מכלל המלאכות, כאמרו 'וביום השׁביעי תשבות'. וזהו כדי שיהיה קודש לה', שיהיה האדם בו פונה לגמרי מחיי שעה לעסוק בעסקי חיי עולם לכבוד קונו!".
אמנם בודאי אין כוונת הספורנו שלא יתעסק בשבת באכילה ושתיה, שהרי זוהי מצוה בשבת, וכפי שכבר אמרו חז"ל (בירושלמי, שם): "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתיה". אלא כוונתו היא שאת עיקר תענוגו בשבת, יתענג מנועם קדושׁת השׁבת ומרוחניותה, ולא מתענוגי האכילה והשׁתיה גרידא!
הגה"צ רבי חיים ברים זצ"ל, היה רגיל לספר על אדם גדול, שהיה נעמד מדי יום שישׁי בפתח ביתו קודם שיצא לבית הכנסת לקבלת שבת, ואמר: "רבונו של עולם! דאגת לי לכל צרכי לשבת, נתת לי יין לקדוש, לחם משנה לבצוע, בשר ודגים וכל מטעמים, אנא זכיני גם לחוש את קדושׁת השׁבת עצמה!".
יש אומרים שכוונתו היתה למרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', ויש אומרים שהיתה זאת הנהגת רבי חיים עצמו.
שמעתי פעם שיחה אודות רוממות השׁבת, מהגאון רבי נתן געשטטנר זצ"ל, בעל ה'להורות נתן'. רבי נתן כידוע התברך בשפה עשירה ובלשון לימודים נפלאה, ודבריו היו נאמרים בצורה קולחת ונעימה מאד.
הוא התבטא כך: "גם לו יצויר שיש לאדם עיתון שכולו דברי תורה מהחל ועד כלה, האם אינו מבין שאין ראוי ואין מתאים מצד 'כבוד שבת' לעיין בו? הרי בשבת צריכים להיות מרוממים יותר! גבוהים יותר!"…
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')