"ויקדש אותו ואת כל כליו" (ז' א')
"אמר רב יהודה אמר רב: 'כמדבר' – מה מדבר מופקר לכל אף ביתו של יואב מופקר לכל". (מסכת סנהדרין מט ע"א)
"כל מה שבבית הזה שייך לכלל ישראל" – משפט זה, שהיה שגור על לשונה של אמא, שיקף את תמצית משנת חייה.
אם ה'עולם' רגילים לומר: 'ביתי הוא מבצרי', אמא גילמה את ההפך – ביתי אינו ביתי. הכל שייך לכלל ישראל! 'הכל' – כולל הכל, ללא יוצא מן הכלל: חדרי הבית, רהיטים, כלים, מאכלים…
'כלל ישראל' הקיף את כולם: זקנים וצעירים, חולים ומסכנים, בריאים בנפשם ושאינם כאלה – הכל שייך לכולם, להוציא אדם אחד בלבד; את אמא עצמה…
מאז היותי ילדה פעוטה, זוכרת אני את ביתנו פתוח לכל. תלמידי חכמים היו באים לדבר עם אבא בלימוד, ואחרים – לשאול שאלות בגמרא ובהלכה. גם אנשים שחיפשו מקור לפסוק או למאמר חז"ל כלשהו – היו עולים אל אבא, ואף ילדי חיידר נכנסו מפעם לפעם, כדי לשאול פשט בחומש או בגמרא. היו כאלו שבאו לשאול מאבא ספרים בהיותו בעל 'אוצר ספרים' גדול מאוד, וכן ללוות כספים מהגמ"ח שהחזיק למען חברי כולל 'חזון איש' והשיכון.
גם מקומן של הנשים לא נפקד: שכנות וידידות היו נכנסות לשפוך את לבן בפני אמא, ואחרות באו להתייעץ עמה. מאז פטירתו של סבא הסטייפלר רבו הבאים לאבא ולאמא, כאשר נשים רבות ביקשו מאמא להציג את שאלותיהן לפני אבא ולבקש את ברכתו.
נדיר היה למצוא את הבית ריק מאנשים. במשך שנים רבות, עוד קודם שסודרו שעות קבלת הקהל אצל אמא, היתה הדלת סבה על צירה אף בשעות שאינן שעות, ואנשים ונשים נכנסו אל הבית ויצאו ממנו, משל היה זה ביתם שלהם.
אחת הנכדות סיפרה בהתפעלות, כי בתשעה באב עלתה לביתם של אבא ואמא, ומה מאד נדהמה לראות כי הבית ריק מאנשים! "היתה זו הפעם היחידה שבאתי לבית סבא וסבתא, והבית היה ריק, ממש – רק סבא וסבתא היו בו!"…
חלק מן השכנים היו נכנסים ויוצאים מבלי לדפוק כלל, כפי שסיפר אחד מילדי השכנים: "פעם שלחה אותי אמא לבקש דבר מה מהרבנית. דפקתי על הדלת שוב ושוב, אבל לא פתחו לי. חזרתי הביתה בידיים ריקות. כשאמי סיפרה זאת לרבנית, הגיבה הרבנית בפליאה: 'וכי לא ידעת שאצלנו לא דופקים? פשוט פותחים ונכנסים!'"…
פעם ביקש אחד הנוכחים, לחסום את הדרך למאן דהו שחפץ להיכנס לאבא, וסגר בעדו את הדלת. אמא ניגשה ופתחה את הדלת באומרה לאותו אדם: "את כל נשמתי אני מוציאה כדי שלא לצער אנשים, ואתה סוגר את הדלת?"…
אדם אחד הגיע לביתה של אמא בשעת אחר הצהריים, אולם משנוכח לראות כי הדלת סגורה, שב לאחוריו. לפתע הגיעה אשה מבוגרת, שהתעלמה מן הדלת הסגורה ומבני בית הישנים, והחלה לדפוק בכל כוחה. לאחר מספר דקות הוכנסה האשה פנימה, ויצאה משם רק כעבור רבע שעה שבעה ומרוצה!
כשהבחין האיש כי הדלת כבר פתוחה, שאל בחשש האם יוכל גם הוא להיכנס. לאחר שנענה בחיוב, סיפרה לו אמא: "כל הלילה לא ישנתי, ורק בצהריים נכנסתי לנוח, אולם לא עברו עשר דקות, והאשה המבוגרת נכסה ואמרה שאין לה כסף והיא רעבה. איך יכולתי להתעלם ממנה? נתתי לה ארוחת צהריים!"
מנוחת הצהרים של אותו יום נשכחה, ואמא המשיכה לקבל את פני הבאים…
במשך מספר שנים נסעו אבא ואמא לצפת בימי 'בין-הזמנים', כדי לנוח ולאגור כוחות. פעם, כשחזרה מן הנופש, סיפרה מ'חוויותיה' בחיוך: "קילפתי תפוח אדמה שלם ללא הפרעה"…
פעם התלוננתי בפני אבא, כי על אף שאני משתדלת להכין את הטשולנט בדיוק כמו אמא, הוא אינו מצליח כמו שלה. ואבא השיב לי: "הטשולנט של אמא מצליח, כי במהלך קילוף תפוח אדמה אחד היא זוכה לקיים כמה וכמה מצוות – פותחת את הדלת לנשים הזקוקות לעזרה, מדברת איתן ומסייעת להן"…
המטבח
המטבח של אמא היה צר מאוד – יכלו לשבת בו רק שני אנשים בצמצום. (כשנשאלה אמא על ידי נכדותיה כיצד היא מסתדרת במטבח כה קטן, ענתה: "אצל אמי היה המטבח קטן עד כדי מחצית משלי…") עם כל זאת כאשר שהתה בו אמא, נכנסו אחריה נשים רבות, בבחינת "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים", וכפי שהתבטאה אמא בחיוך: "ביתי הוא ארץ הצבי, הנמתח לפי הצרכים"…
ואכן, פעם הגעתי לאמא ביום חמישי בערב בשעת אפיית החלות. היה זה בעיצומו של קיץ, והמטבח להט מחום התנור. אמא עמדה שם נוטפת זיעה וסביבה כמניין נשים!
חלק מן הנשים היו מציצות בסירים ובודקות את תכולתם… ואמא – לא התרגזה ולא העירה, אלא המשיכה להאיר להן פנים כמקודם, ועוד הציעה להן לטעום מן המאכלים!
היו נשים טובות לב ובעלות יוזמה, שהשתלבו בעבודה: זו מדיחה כלים, וחברתה מריקה את פח האשפה, השלישית סוחטת מיץ טרי, והרביעית מתנדבת להכין כוס קפה לאמא. ועם כל זאת, לא היה הדבר פשוט כלל וכלל.
דודתי הרבנית ישראלזון סיפרה בהתפעלות: "פעם ראיתי איך אחותי מבשלת דגים – אשה אחת פותחת את הביצים, השניה מטגנת בצל, השלישית מערבבת את העיסה. איזו אשה יכולה להרשות דבר כזה במטבח שלה? היא היתה היחידה בעולם! היא ידעה שהאחרות נהנות לסייע לה, והיא אפשרה להן לעשות זאת!".
אין פינה פרטית
בנוסף למטבח היה גם הבית כולו מוצף נשים, ללא פינה פרטית אחת.
השכנות והידידות שביקשו את ברכותיה של אמא, וכל עמך בית ישראל – היו מסתובבים בחדרים כולם: בחדר הרחצה כבהול, במטבח כבחדר הכביסה, בחדר השינה ובחדר הספרים.
נשים נכנסו לחדר הספרים, כדי לזכות לשבת על כסאו של סבא הסטייפלר ולומר תהילים, ואפילו לחדר השינה לא היה מעמד מיוחד… במטבח הקטן לא היה מקום למקרר, ועל כן הוצבו בחדר השינה שני מקררים ישנים. בעקבות זאת רבתה ההמולה גם שם: זו נכנסה כדי להוציא ירקות מן המקרר, וזו כדי להוציא שקית חלב… בפריזר היתה 'ריבת האתרוגים' המפורסמת של אמא. יולדות רבות סירבו ללכת לבית החולים, מבלי לעבור דרך ביתנו כדי להתברך מאמא ולקבל מהריבה.
בחדר השינה ניצב גם מזנון שעליו 'יין הסיומים' (יין שנותר מסיומי הש"ס שערך אבא בערב פסח או במועדים אחרים), וכל החפץ בו – היה נכנס ונוטל מעט. כל אלו גרמו לדלת חדר השינה לסוב על צירה ללא הפסקה…
רק בבית כמו של אמא יכול היה להתרחש המעשה הבא: אדם ששהה באחד החדרים ביקש לשוחח עם חברו, אולם נוכחותה של אמא הפריע לו. החצוף לא התבייש וביקש מאמא לצאת מן החדר! במקום אחר היו מראים לו את דלת הכניסה מצידה השני… אבל לא אצל אמא!
באין אומר ודברים יצאה אמא מן החדר…
כשאמא עצמה רצתה לדבר עם מישהי ביחידות – היה זה פרוייקט מסובך… היו צריכים למצוא פינה שקטה יחסית, לבקש ממי שנמצא שם לפנות 'באדיבותו' את המקום לרגע קט, ורק אז ניתן היה לשוחח. בדרך כלל נעשה הדבר בחדר שינה, כשאמא והאשה ישובות על מיטתה של אמא.
לוח מודעות ומוקד מכירות
מאחר שהבית היה הפקר לכל, היו כאלו שרצו 'לזכות את הרבים' המסתופפים בבית ולפעול לרווחתם… די היה בכך שאדם החליט כי יש לשפר משהו בבית, והוא עשה זאת מיד מבלי לבקש את רשותה של אמא.
פעמים רבות כאשר חזרה מהתפילה, הבחינה בחפץ שנרכש או במדף שהותקן ללא ידיעתה וללא נטילת רשות. אדם אחד שם לב כי בחדר הכניסה מצטברים ספרי קודש רבים – מתרומה או משכחה – וחשש שיבואו לידי ביזיון. וממחשבה למעשה: הזמין ארון מיוחד עם מדפים נמוכים המתאימים לספרי תהילים ולסידורים קטנים, הציב אותו בחדר הכניסה והכניס לתוכו את ספר הקודש.
מובן מאליו שבמקום ציבורי כזה, יש השפעה מיוחדת למודעות ולפרסומות… אנשים רבים חפצו לנצל זאת, ולמענם 'נחנך' בחדר ההמתנה לוח מודעות, שאכן הועיל רבות.
מישהו שלא הצליח למכור את דירתו סיפר על כך לאמא, והיא הציעה לפרסם את הדירה בלוח המודעות שבבית… חיש נטלה דף ועט, ניסחה את המודעה ותלתה – למען אותו אדם…
מלבד לוח המודעות עיטרו את הבית קופות לרוב, שהרי הבית שימש גם כמוקד למכירת קלטות, חוברות וספרים – לכל חפץ היתה קופה, ולתוכה שלשלו את התשלום. אמא, שהצטיינה בחישובים מהירים ומדוייקים, היתה עומדת ומסייעת לקונים בחישוב העודף, והחלפות הכספים בין הקופות השונות.
"הבית פה כולו הפקר"
לא רק אנשים הסתובבו בכל הבית, אלא גם פתקים מילאו את הדירה וחדרו לכל פינה. היו אלו 'קוויטלאך' שבהם כתבו אנשים את שמותיהם לתפילה ולברכה. אמא היתה מברכת, והנכדים היו פותחים את הפתקים בפני אבא, שבירך אף הוא, ובערב אמר על כולם פרק תהילים (כפי שנוהג עד היום). נוכחותם של האנשים בכל חדרי הבית, גרמה שלא פעם היינו מוצאים פתק כזה בתוך המלח או הסוכר…
נראה שהסיפור הבא ימחיש עד כמה היה הבית הפקר לכל:
יונה קיננה במרפסת ביתנו, ואמא שמחה מאוד: "נזכה לקיים מצוות שילוח הקן!".
לשמע הדברים, הביעה אחת הנכדות את תמיהתה בפני אבא: "והלא כתוב 'כי יקרא קן ציפור', ופסוק זה מלמד שמדובר בשטח הפקר, ולא בתוך הבית!".
"הבית פה – כולו הפקר!", השיב לה אבא בבדיחותא. "כל אחד נכנס ועושה מה שעולה בדעתו"…
דרכה של אמא – להפוך את ביתה לרשות הרבים ולהפקירו לכל – לא היתה קלה בעבורה. אמנם נראה היה כי הדבר נעשה בטבעיות, אך לא כך היו פני הדברים.
יום שישי אחד נראתה אמא עומדת ליד המקרר.
"לפתוח?", תהתה בקול.
"אם קשה לרבנית לפתוח, אני יכולה לעזור!", הציעה אחת הנשים שבאה להתייעץ עמה.
"לא!", השיבה אמא, "לא קשה לי לפתוח, אלא שאני חוששת להיווכח כי הכל כבר נלקח, ולא נותר דבר"…
מספר פעמים התבטאה אמא, אמנם ללא תרעומת, אלא מתוך השלמה: "איש אינו מבקש ממני רשות באשר לנעשה בביתי. אנשים פשוט שכחו שאני מתגוררת כאן". פעם גם אמרה: "אין לי בביתי אף פינה פרטית, ובמשך היום – אף לא דקה פרטית אחת". וזאת מבלי להזכיר את המחיר הכבד של הגניבות, שהתרחשו בבית לעיתים שאינן רחוקות כלל…
בל נשכח שאמא אהבה מאוד ניקיון וסדר, ובשנים קודמות היתה מספרת לנכדות: "היום שטפתי את הבית בשעה ארבע לפנות בוקר". עם כל זאת, אמא לא ניסתה לשנות את צביון הבית, אלא כפי שסיפרתי – אף 'טיפחה' זאת.
מדוע?
אמא היתה מושלמת במידת החסד. היא ידעה כי בבית שכזה יתעודדו מרי נפש, ישמחו נדכאים, יתחזקו מסכנים ויתרפאו לבבות שבורים. היא ויתרה על המינימום שבמינימום שכל אשה זקוקה לו – קן פרטי המתנהל על פי רוחה, טעמה ורצונותיה – כדי לגרום לזולת לחוש נעים יותר.
ואכן, המטרה הושגה. בצילה של אמא חשו הכל רצויים ואהובים, שמחים ומאושרים.
('מתוך הספר 'בית אמי)