את הסיפור הבא סיפר מנהל תלמוד תורה גדול באמריקה (והובא בספר 'ברכי נפשי'):
בתלמוד תורה שלי, סיפר המנהל, ישנם מלמדים רבים, ועם כולם אני מסתדר היטב, לבד ממלמד אחד, ה'מצטיין' באי סדר וברשלנות, וכל מה שאני מסכם איתו, הוא שוכח בתוך זמן קצר… כשאני מתקן, למשל, תקנות חדשות למלמדים, כולם זוכרים ליישם אותן, חוץ ממנו… המלמד הזה פשוט לא זוכר מאומה מכל הסיכומים, ועושה הכל להיפך.
אני הייתי מפטר אותו מזמן, אבל יש לי בעיה; למרות שאני אישית לא מסוגל להסתדר איתו ועם תכונותיו, אבל כל הילדים העוברים תחת ידו, יודעים ללמוד מצוין. גם אלה שלא הצליחו במקומות אחרים, כשהגיעו אליו – גדלו וגם עשו פרי. גם כל ההורים מרוצים ממנו בצורה יוצאת מן הכלל, ובכל פעם כאשר מקיים הת"ת כינוס של ההורים עם המלמדים, השבחים הכי גדולים היוצאים מפי ההורים, הם על המלמד הזה. בלית ברירה נאלצתי לקבלו כמות שהוא, ולהמשיך להעסיקו בת"ת, עם כל שגיונותיו.
על הכל הייתי יכול לוותר, עד שנקלענו פעם לאירוע פלוני, והנהגותיו של המלמד ההוא חצו כבר את כל הגבולות האפשריים. וכך היה מעשה:
הת"ת שלנו הלך וגדל, והבנין נעשה צר מהכיל את מאות התלמידים שחסו בצילו. והנה, הגיעה לאוזני ידיעה שאחד הגבירים המפורסמים מבקש לתרום בניין לתלמוד תורה, לעילוי נשמת הוריו. יצרתי עימו קשר, וסיכמנו שיערוך ביקור בת"ת שלנו.
לקראת הביקור, כינסתי את כל המלמדים והודעתי להם על האורח החשוב האמור להגיע. עדכנתי אותם בכך שהגביר יכנס לכל כיתה וכיתה, ועל כן יש לוודא שהכל יהיה נקי ומצוחצח כראוי, ושהילדים יעניקו לו את מלא הכבוד. גם המלמד ההוא השתתף בכינוס שערכתי לכל המלמדים, וגם הוא שמע את כל ההוראות.
באותם ימים עשה מיודענו זה פעילות עם ילדי כיתתו, וסיכם עמהם שאם ילמדו בהתמדה, ויסיימו את המסכת, יתן להם פרס. ומה הוא הפרס? – 'מכוניות מתנגשות' בתוך הכיתה… דהיינו, שכל הילדים יורשו להפוך את כסאותיהם, להסיע אותם כמו מכוניות, ולהתנגש האחד בכסאו של השני. הילדים ידעו והבינו שאם ילמדו טוב, יהיה להם 'יום של הנאה'. הם עשו את המתבקש מהם, סיימו את המסכת, ואף נבחנו עליה.
והנה, הגביר מגיע לתלמוד תורה, ועובר עם המנהל מכיתה לכיתה. הוא מתרשם מרצינותם של התלמידים, ומתפעל ומתרגש מצורת הלימוד, וגם מהסדר והניקיון השוררים בכל פינה בבניין הת"ת. עד שמגיעה תורה של כיתת המלמד הנ"ל.
הדלת נפתחת, והמנהל חושב שעוד רגע קט הוא מקבל התקף לב… כן, בדיוק ביום זה קבע המלמד עם תלמידיו להוציא לפועל את ה'יום של הנאה' עם הכיסאות ההפוכים… לפני הגביר הנכבד נפרשת תמונה מבעיתה של ערבוביה ו'בלגן' נורא, כאשר כל הכיסאות הפוכים, והילדים 'מתגלגלים' על הרצפה, ומתנגשים האחד עם רעהו, והקול – קול רעש גדול כעין תאונות דרכים… ואם לא היה די בכך, הרי שהמלמד שלנו היה גם הוא על הרצפה, ושיחק ביחד עם הילדים…
פניו של המנהל חוורו. הוא לא האמין שהמלמד יעולל לו כזאת. בתוך כדי דיבור התנצל המנהל בפני הגביר, וגם המלמד קד קידה לפני האורח וביקש סליחה על המראה הלא-חיובי של הכיתה.
למרות בקשת ההתנצלות, גמלה ההחלטה בליבו של המנהל, שהוא, עם המלמד הזה גמר! מיד לאחר שעזב הגביר את הת"ת, קרא המנהל למלמד והורה לו לקחת את חפציו ולהסתלק מהמוסד בזה הרגע! המלמד ניסה שוב להצטדק, ולומר ששכח מההוראות שניתנו, אבל הפעם לא השתכנע המנהל וצעק עליו: "מה זה שכחתי?! אני לא מוכן לקבל יותר את התירוץ הזה. לך מכאן!"
"ברצוני רק לידע אותך שיש לי עשרה ילדים בבית, והינך מפקיר אותי ללא פרנסה" התחנן המלמד, אבל המנהל לא הסכים לשום דבר; "אתה גרמת לי נזק גדול, ואף אני אינני מחויב לך מאומה!" ראה המלמד שכלתה אליו הרעה, ויצא מן הת"ת.
לא עוברים יומיים, ואחד הילדים הקטנים בביתו של המנהל נופל ושובר את הרגל. עובר יום נוסף וילד שני נתקע בחלון זכוכית ונשרט בצורה חמורה. כעבור יומיים נוספים 'נתקע' ראשה של בתו הקטנה ואין היא מסוגלת להזיזו, ומתאשפזת בבית חולים. ואם לא די בכל אלה, גם אשתו נופלת ברחוב ושוברת את ידה ואת רגלה.
מנהל הת"ת הבין שיש דברים בגו, ניגש לאחד מגדולי הדור וסיפר לו את רצף האירועים המוזרים המתרחשים בביתו. השאלה הראשונה של הגדול הייתה: האם גרמת לאחרונה צער לאדם פלוני? המנהל הנהן בראשו לאות הסכמה, והזכיר את הסיפור שהיה לו עם המלמד, תאר את הרקע למעשה, ואת ה'תקר' שאירע בעת ביקורו של הגביר.
אמר לו הרב: "עשית את אשר לא ייעשה. לך מיד לפייס את את המלמד, ותדע לך שמדובר בסכנת נפשות". עשה המנהל כפי שנצטווה, התקשר אל המלמד וביקש ממנו סליחה ומחילה, והתחנן לפניו שיחזור למלאכתו בת"ת. המלמד, בטוב ליבו, הודיע מיד שהוא מוחל על כל מה שנעשה איתו, ובאשר לחזרה לעבודה – "מצאתי לי תפקיד בת"ת אחר, ואין ברצוני לשוב אליכם", אמר.
ולא להאמין מה שארע אחר כך.
לאחר שבוע, מספר המנהל, אני מקבל אגרת מהגביר ההוא, המבקש ממני לסור למשרדו, כי ברצונו לתרום את כל הכסף להקמת בניין חדש לתלמוד תורה! במכתבו מציין הגביר, שבמהלך ביקורו במוסד התפעל מדברים רבים, אולם מדבר אחד התפעל במיוחד:
"בניגוד לתלמודי תורה אחרים שבהם ביקרתי, ולא הייתי מרוצה מהקפדנות היתרה השוררת בין הצוות החינוכי לתלמידים, ראיתי ונוכחתי שאצלכם אין הדבר כך, והראיה – שהמלמד ההוא 'בכיתה ההפוכה', הוריד את עצמו אל הילדים, ושיחק איתם יחד על הרצפה – – – זה הדגם המדויק של התלמוד תורה שחיפשתי, כדי לתרום לו בנין", סיים הגביר את מכתבו. ומעיו של המנהל נהפכו בקרבו – – –
ממעשה זה אפשר ללמוד שני דברים עיקריים: האחד – לדרוש מעצמנו לשלוט על רגעי הכעס. לא פעם קורה שאנשים 'מתחממים' על משהו או על מישהו, וברגע זה הם שופכים עליו קיתונות של רותחים, מוציאים מפיהם דברים שאינם כהוגן, ולאחר מכן לא יוכלו לסלוח לעצמם על כך. אלה שאינם יודעים להתאפק, ובשעת כעסם הופכים עולמות, עלולים לאבד, חלילה, את כל אשר להם בגלל דיבור אחד שאינו כשורה. הדרך הטובה ביותר בשעה זו היא, לשים מחסום לפה. להחליט שלא מוציאים ולו מילה אחת. אשרי האדם היודע כיצד עושים זאת.
הלקח השני הנלמד מהמעשה הנ"ל הוא, שלעולם לא יוכל אדם לידע מהיכן תצמח לו הישועה. לפעמים נראה לנו שאם נצעד בכיוון מסוים, משם וודאי לא נושע; והשי"ת מוכיח לנו שההפך הוא הנכון, ודווקא משם נגאל בגאולת עולמים.
(הובא בגיליון 'כף זכות' מתוך הספר 'אדרבה')