"וזה שער השמים" (כח יז)
היה זה במהלך נסיעה שגרתית במונית שירות מבני ברק לירושלים, כזו שאינה עשויה לזמן מאורעות מסעירים כלשהם. אלא שרצתה ההשגחה העליונה, והדיה של הנסיעה הזו עודם חקוקים בלבות משתתפיה:
ליד הנהג ישב נער צעיר כבן חמש עשרה, שלא התברך בחכמה יתרה בלשון המעטה, והשיחה שהתפתחה בינו לבין הנהג גלשה עד מהרה ל'וויכוח' בענייני אמונה.
רבי שמשון ות"ח ממיודעיו, שישבו מאחור והבחינו בכיוון המסוכן שאליו גלשה השיחה, ביקשו מהבחור בעדינות לחדול ממנה, שכן לא הנהג – שדיבר הבלים, שגבלו בכפירה של ממש ביסודות היהדות – היה 'כלי קיבול' מתאים לקלוט יסודות באמונה, ולא הבחור היה מוכשר לחזקו. היתה זו שיחה חסרת טען ותועלת, כשהלב מתפלץ לשמע דיבורי סרק והבל הגובלים בכפירה. אלא שככל שניסו לשכנע את הבחור לחדול מכך, לא עלה הדבר בידם, ומצד שני העלו את חמתו של הנהג, שלא הצליח להבין למה הם מפריעים להם לנהל את השיחה.
לפתע ננער רבינו וקרא לעבר הנהג: "האם אתה אכן מעוניין לדעת, מפני מה אנו מבקשים שתפסיקו את הפטפוטים האלה?" משהשיב הלה בחיוב, העמיד לו רבינו שני תנאים: "האחד, שתשמע את כל דברי עד תומם בלי לקטוע אותם, והתנאי השני הוא שלאחר שאסיים את דבריי אתה שותק עד שנרד מן המונית…".
"אבל זה לא 'הוגן'", ניסה הנהג להתמקח, "מילא שלא לקטוע אותך בדבריך, ניחא, אבל מדוע שאשתוק גם לאחר מכן?!"
– "אם אינך מעוניין בתשובה, איני כופה אותה עליך, אך אם רצונך לשמוע – אלו הם התנאים", הצהיר. בחלל המונית השתררה דומיה למשך זמן מה, בעוד הנהג חוכך בדעתו לכאן ולכאן. ולבסוף הצליח יצר הסקרנות להכריעו, והוא הפטיר בהשלמה: "טוב, אני מסכים!".
"ובכן, אספר לכך סיפור", החל רבינו בדבריו, כשכל הנוסעים מטים אזנם כאפרכסת ומצפים לראות כיצד ישיב לו כאיוולתו. וכאן תאר אדם המספר לחברו בשוויון, נפש כיצד דרס את אביו למוות, ותוך כדי הסיפור נהנה לספר אותו בגוונים חיים, תוך כדי צחוק מתגלגל. מובן שהחבר הזדעזע עד עמקי נשמתו מקהות החושים, וקרא לעברו בהיסטריה: "הירדת מדעתך?! זה אבא שלי! מה קורה אתך… ה-ש-ת-ג-ע-ת?!". אך המספר עדיין מתקשה להירגע מהצחוק המתגלגל בעקבות המחזה ה'משעשע'…
"עד כאן הסיפור" – סיים רבינו את דבריו, וקולו התמזג בנהמת המנוע של המונית העושה את דרכה במעלה הקסטל לכיוון ירושלים: "השם יתברך, הוא אבא שלנו. חדל לדבר! שתוק!".
שקט מוחלט תלה באוויר עד סיומה של הנסיעה. דומייה של הוד ומורא שמים.
– – –
ההרגשה החושית והמרוממת הזו במציאות של ק-ל חי וקיים יתברך, הולידה מהלך נפלא ביסוד האמונה. וכה שח פעם באוזני אחד מבניו שיחי':
"אומר לך דבר פלא: כאשר אני מדבר בשיחות על ענייני מידות ו'בין אדם לחברו', הרי גם אם הפלגתי במושגים נעלים ודרגות גבוהות, על היחס הראוי לשרור בין איש לרעהו, מעולם לא אירע שאחד השומעים יבוא אלי בטענה: הרב מגזים! וכי עד כדי כך יש לנהוג? אבל לעומת זאת, כאשר נושא השיחה הוא 'בין אדם למקום' קורה לא אחת שבאים ואומרים לי: 'אל תגזים כל כך, הרב פינקוס! אתה מפליג יתר על המידה בתביעה ל'מושגים"…"
לאחר שהות קלה סמקו פניו מהתרגשות והוא קרא ברגש גדול: "היחס כלפי הקב"ה גם הוא כ'בין אדם לחברו', כביכול. מדוע ב'בין אדם לחברו' מבינים הכל שאין גוזמאות? מפני שעומד לפניהם אדם חי ומוחשי, שהכול מסוגלים לחוש את היחס הראוי כלפיו. אבל למעשה, גם הקב"ה זהו 'בין אדם לחברו!'. אנו אומרים בכל יום 'קל חי!'", הגביה רבינו את קולו בסערה והמשיך, "רש"י אומר: שהכלל ולפיו 'דעלך סני לחברך לא תעביד', מוסב גם על הקב"ה, שעליו נאמר 'רעך ורע אביך אל תעזוב'".
והתביעה הזו נוקבת תהומות ויורדת חדרי בטן: מציאות מוחשית היא העומדת לנגד עינינו, וכי על 'מושגים מופשטים' מדובר? מציאות ערטילאית חלילה ובלתי מחייבת?!
– – –
את המעשה הבא הכתיר רבינו בעת שסיפר אותו באוזני אחד מבניו, כ"המעשה הכי גדול, לדעתי, אודות ה'חפץ חיים'":
היה זה באחת האספות בראשות גדולי ישראל לתיקון בדקי הדת. האחריות וכובד הראש ריחפו בחלל החדר. כל אחד מהמשתתפים הביע דעתו אודות העניין שלשמו נתכנסו, והכל הטו אוזנם כאפרכסת לשמוע את הכהן הגדול מאחיו – ומה השקפתו בעניין ההוא. עוד הם מדברים, והנה לפתע קם החפץ חיים ממקומו ונעמד בפינת החדר להתפלל מנחה, בלי שהורגשה קודם איזו תכונה יתירה בסביבתו. כך בפשטות עמד הוא ממקומו ופתח בתפילה.
"אומר לך מהו הלקח העצום במעשה זה", אמר רבינו:
"אצלנו תפילה זו 'תכונה'. הולכים להתפלל! אבל אצל ה'חפץ חיים', להתפלל היה דבר טבעי, כשם שפונה הוא לבן שיחו העומד למולו, ולכן מלבד דרישות ההלכה – כמה יש להמתין בטרם פותחים בתפילה, לא ראו אצלו דברים נוספים. הוא פשוט קם והחל לדבר אתו. שכן גם קודם לכן הקב"ה היה עמו, אלא שאז לא דיבר עמו"…
– – –
פעם נפגע מתאונה, ולאחר תקופת אשפוז בבית חולים, נאלץ לשהות פרק זמן להחלמה, רתוק לבית חותנו שבשיכון ויז'ניץ בבני ברק. מול הבית שכן 'בית אבות', ורבינו עשה מאמצים ניכרים לעלות את גרם המדרגות שפתחו, כדי לשמוע שם קריאת התורה בציבור, ועם הזמן כשהתחזק יותר – גם להצטרף לתפילות בציבור שהתקיימו שם מדי יום. תחילה הצליח לדדות אך בקושי באמצעות קביים, אולם כעבור שבועות אחדים החלו השברים ברגליו להתאחות ואט אט שב לאיתנו.
אחד הזקנים ב'בית האבות' ששבר אף הוא את רגלו באותה תקופה, נתמך בעגלת נכים, בעוד שלמרבה פליאתו הוא מבחין שהרב פינקוס לעומתו, מבריא בקצב מהיר. באחד הימים, ניגש אליו האיש והתחנן: "עשה נא עמדי חסד ותגלה לי מי הרופא שלך, שכן רואה אני שאתה מבריא במהירות"…
בירדו לאחר מכן במדרגות 'בית האבות' על משענתו, פרצה מקרבו אנחה, ועובר אורח מזדמן שהסיק כי מקורה של האנחה הוא בקשיי הייסורים הנגרמים לו מכל תנועה, האיר לעברו פנים בחיוך של הבנה וברכת "רפואה שלמה". רבי שמשון השיב לו ברכה, ולאחר מכן חשף את הסיבה האמתית לאנחה: "בוא ואספר לך מדוע נאנחתי". וכאן סיפר לו על טעותו של הזקן ההוא, שתלה את קצב ההחלמה המהיר במומחיותו של הרופא, ואמר: "התבוננתי, שטעותו של אותו זקן עשויה לשמש בעצם כמשל נמרץ לטעות רווחת של כל אנשי העולם, צעירים כזקנים – בענייני רוחניות. שהרי לאמיתו של דבר ההבדל ביני לבינו הוא, שאני צעיר וגופי ממהר להחלים, ואילו הוא זקן, ולפיכך תהליך הריפוי שלו מתקדם בקצב אטי יותר. הנתונים – הם אלו ששונים ולא אמצעי הריפוי. והטעות הזו פרוסה בעצם על פני כל תחומי החיים. אנשים רצים אחרי 'כלכלנים' בתקווה למצוא באמצעותם פרנסה, אחרי 'יועצים' למיניהם שייתנו להם שכל ובינה ואחרי 'רופאים' שיעניקו להם בריאות, ואין הם יודעים שהבסיס להצלחה איננו איש זה או אחר, אלא ה' יתברך לבדו!
"כל כך הרבה לקח יש ללמוד ממעשה זה, לא להשתטות במחשבות הבל, ולהתפכח – הרבה לפני שמגיעים לבית אבות"…
מורים נבוכים באמונה
האמונה החושית העזה, ויתרה מזו – ה"טבעית" והפשוטה, של חיים בצל כנפיו של הקב"ה, בלי עירוב חשבונות 'הגיוניים' לכאורה של סיבה ומסובב, הורתה דרך לרבים. אולם מאידך גיסא, בלא מעט מקרים נדרש להגיונו החד ולמוחו הכביר, הסולל מערכות בנתיבות אמונה, כדי לחלץ טועים ונבוכים בישימון דרך.
לעתים, היה זה בחיוך ובנעימות, ולעתים נדרשה גם גערה מטלטלת המפשטת עקמומיות שבלב. הכל לפי האדם, המקרה והעת.
לאברך צעיר משומעי לקחו, הזדמן פעם רווח כספי נאה ממכירת ספר שחיבר והוציא לאור, ומאחר שהיה בדעתו להמשיך בחיבור ספר נוסף, סבר בתחילה לשמור את הכסף לצורך מימון הוצאתו לאור. אולם כשנמלך בעצתו של רבינו, לאיזו מטרה ראוי לייעד את הכסף, הגיב הוא בתמיהה: "מה זאת אומרת מה לעשות עם הכסף? תקנה דבר מה לרעייתך, בגד או משהו אחר שיש לה בו צורך".
"אולי כדאי לחסוך?", לא הרפה הלה.
לתגובה הבאה הוא לא ציפה. "הגד לי!", אמר לו רבינו בהביטו אליו במבט משתאה ומשתומם בעליל, "אתה יהודי?! וכי יהודי חושב מה יהיה מחר?!"…
"השפלתי עיניים מבושה", מספר בעל המעשה, "והלכתי לי".
"…ואני פורע"
את האמונה והביטחון לא תחם בתחום ה'סביר' וה'הגיוני' לכאורה, והם לא היו נושאים לשיחות עמוקות או ועדים לבני עלייה גרידא, אלא עובדות חיים כפשוטן, שליוו אותו בכל צעד ושעל. המעשה הבא התרחש בצעירותו ממש, שנים ספורות לאחר נישואיו:
לאחד מבניו הגדולים, שכר הרב בכסף מלא יהודי ת"ח שילמד עמו מדי יום, בסכום השווה למלגה החודשית שלו מן הכולל… כאשר ת"ח פלוני תהה על כך, וטען שאמנם הילד מפיק תועלת רבה מהלימוד הזה, אבל בכל זאת, צריך לפעול בהיגיון ובמידה, הגיב רבינו בפשטות, כאינו מבין כלל את הטענה: "חז"ל הרי אומרים על הוצאות בניו לתלמוד תורה 'לוו עלי ואני פורע'. זה לא על חשבוני".
פעם קיבל מכתב ובו שאלות למעשה על ענייני ביטחון, כמו למשל, אם התקנת דלת 'פלדלת' או הוספת שעות עבודה מהווים חיסרון בביטחון. ניתח רבינו את השאלות והגיע למסקנה שמדובר ביהודי טוב, שאם יאמרו לו לא להתקין דלת כזו, הוא יקבל את ההוראה ללא פקפוק. "אלא שלא יהיה זה מחמת ביטחון בהקב"ה, אלא מפני ה'סגולה' שהוא שמע בקולי, וסבור שבשל כך שאינו רוכש דלת כזו – הגנבים לא יבואו אליו. נמצא שהשי"ת לא נמצא אצלו בתמונה. שהרי בדרך כלל, די בדלת פשוטה שנועלים אותה בלילה. עובדה, לי ברוך ה' אין דלת 'פלדלת' ובכל זאת לא פרצו לי אותה…
"גם שאר שאלותיו של אותו אדם, כמו אם עליו לעבוד שעות נוספות וכיו"ב, אם אשיב לו עליהן בפרוטרוט, הרי שאני פשוט מרמה אותו ומחטיא את המטרה, כי אם אומר לו שלא לעבוד שעות נוספות, הוא פשוט יסמוך על ה'פטנט' הזה עצמו, שאיננו מוסיף שעות עבודה בתקווה להתפרנס כל צרכו, אבל אין זה קשור להקב"ה כלל, ולא לשאול אותי הוא צריך, אלא להחליט באיזה מידה הוא סומך על הקב"ה, ולפי זה יש לו לנהוג. אם הוא מחפש עצות – זה עצמו בעיה. לשם מה ללכת ולחפש עצות? הרי יש לך אב רחמן שיש לו כל, אם כן סמוך נא עליו יתברך שהוא ימלא חסרונך".
אבל גם מלבד כל האמור, כדי להשיב על שאלות כאלה, צריך להכיר את מידת השייכות של השואל להשי"ת, שלפיה זכאי הוא לחסדיו המרובים, וכן עד כמה מסוגל הוא לדבוק בו ולשפוך שיחו לפניו בפשטות: 'אתה האב הרחמן, האוהב אותנו כזרע האבות רחומיך, ואין לי דאגות ולא קרובים לסמוך עליהם מלבדך דודי ורעי!'
וביטחון אמיתי מהו?
כאשר רואים שכל השכנים כבר רכשו 'פלדלת', ולמרות עשרות הפריצות של גנבים שאירעו בבניין זה, אני מחליט שאין לי כל בעיה, כי את הבית שלי – הקב"ה שומר! ואין זה מענייני למה לא שמר גם עליהם. כי אני סומך עליו. זהו הביטחון.
(מתוך הספר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו')