צ"ב למה סיבב הקדוש ברוך הוא שיעקב אבינו לקבל את הברכות דרך רמאות, וכל השנים יצחק יחשוב שעשו הוא הצדיק. ועוד למה יעקב אבינו לא הלך וגילה ליצחק את כל האמת על עשו את הפרצוף האמיתי של עשו שיושב ושואל כיצד מעשרין את המלח, תגיד לאבא לך תשאל אותו עוד שאלות מנשים נזיקין נראה מה הוא יודע, הוא צבוע ומשחק אותה והוא לא כזה צדיק.
אלא נראה שבא ללמד בזה מסר לחיים שלפעמים הצדיק שיושב ועובד את ה' בהצנע לא כולם מעריכים אותו. ואילו את הרשע שאינו עובד את ה' הולך לו בחיים ואפילו תלמידי חכמים וצדיקים כמו יצחק אבינו להבדיל מעריכים אותו, וזה היה הניסיון הגדול של יעקב אבינו האם הוא יתפעל ממה שכולם מעריכים את עשו או שהוא ימשיך בדרכו בעבודת ה' ויעקב אבינו ניצח בזה.
ויש להוסיף בזה סיפור שימחיש דבר זה שהובא בספר שאיפות (עמ' שח) הסיפור הבא, שהובא ב"אחדות" (גיליון המאה) – ימחיש זאת היטב.
שעת דימדומי ערב בעיר הגדולה ניו יורק. החושך החל פורש את כנפיו על כל חור ופינה שנטשתם קרני השמש. אט אט נמוגו נגוהות האור האחרונים – וחשיכה עבותה השתררה במרחבים עד קו האופק. בתוך החושך המוחלט הבליח אורם של פנסי הרחוב, שהאירו את הדרך אל מחוץ לעיר. במרחק לא רב שכן ה"רויאל מנשן" – אולם אירועים ענק – בלב חורשה רחבה ושקטה, הרחק מהמולת העיר הרועשת.
האולם מואר היה באור יקרות, נורות כדוריות – מסודרות ככוכבים נוצצים – היו תלויות בתקרה הגבוהה המעוצבת בסגנון מרהיב. וילונות עיטרו את חלקם העליון של הקירות, וילונות אדומים משולבים בצבעי ארגמן עז וזהוב קטיפתי – אשר שיוו מראה מלכותי לקירות החלקים הצבועים בירקרק בהיר.
מלצרים התרוצצו ברחבי האולם אנה ואנה, כשהם פורסים על השולחנות מפות יקרות ומפוארות, ועורכים עליהם כלי אוכל מהודרים. באותה עת עמלו מספר פועלים על הקמת הבמה המכובדת, רחבת המידות. חבורת עסקנים נכבדים שטה ברחבי האולם ופיקדה על המלאכה, כשמעליהם מנצח ר' זושא – העסקן המוכשר, שהוא בעצם היוזם והמארגן של הכנס העומד להתקיים כאן הערב.
זושא, תמיר ורחב כתפים, דמותו מקרינה סמכותיות – אץ רץ משם לפה וחזור לשם בלהט אופייני, בלא מנוחה. הפעילות הזו נסכה בו כוחות על אנושיים, והציפה את כל יישותו בחיות וחיוניות. הוא היה זה שהגה את הרעיון: לאחד תחת קורת גג אחת רשימה ארוכה של מוסדות וארגונים, לערוך "דינר" מפואר ביותר בהשקעה רבה, ולהזמין אליו גבירים ונדיבי עם מכל גווני הקשת.
העסקנים – ובראשם זושא – תלו ציפיות רבות בערב זה. לדעתם, ארוחה דשנה כל כך – המוגשת ברוב פאר והדר – תקרב אליהם את ליבם של הגבירים, התזמורת בניגוני רגש – תרכך את המעטה הקשיח מעליו, והדרשנים המלומדים – בלשונם המצוחצחת – יחדרו אל תוכו וירככו אותו עוד ועוד. לאחר מכן – קיוו העסקנים – יפתחו את ידם הרחבה גם אלו אשר אינם נמנים בדרך כלל על מחזיקי התורה, ויוזילו מכיסם טבין ותקילין – אשר יחולקו שווה בשווה בין כל המוסדות אשר נמנים על אגודה זו.
למוסדות – רובם מארץ ישראל – לא נותר אלא לממן את ההשקעה, ולשלוח מספר רבנים כנציגים ודרשנים. כמובן, זושא דאג לכך שאף חלקו לא יקופח, ובסיומו של הערב צפוי היה לזכות במנה הגונה הראויה להתכבד בה…
הרגע הגיע. האות ניתן, הדלתות הרחבות נפתחו לרווחה – ודרך הפתחים הפעורים החלו המוני המוזמנים לזרום אל תוך האולם. הגבירים – כולם לבושים בלבוש מהודר כיאה למעמדם – נגשו בגינוני חשיבות לנטילת ידים, ותפסו את מקומותיהם על יד השולחנות הערוכים.
הכל זרם על מי מנוחות. הערב התקדם בקצב שיועד לו, המנחה ניווט את התכנית המשולבת – שכללה: אוכל, שירה, ודרשות – ביד אמן, ואכן ההשקעה הניבה פירות: הגבירים התוודעו אל הלחץ הכלכלי הקשה בו שרוי עולם התורה, ההכרה בצורך להחזיק את עולם הישיבות חדרה אל ליבם, הלב היהודי החם נמס – והתרומות החלו לזרום בהתאם. "קנאת סוחרים" גאתה – והאוירה התחממה מרגע לרגע.
כעת הגיעו הרגעים המרגשים ביותר. אחרון הדרשנים התכבד לשאת משא סיכום – אשר ינעל את הערב. לאחר הגינונים המתבקשים – כיבד המנחה את גדול הרבנים, אורח הכבוד מארץ ישראל: הרב הגאון ר' דוד כהן שליט"א לשאת את דברו. הרב ניגש אל העמוד בצעדים מדודים כשעל פניו ארשת של כובד ראש – והחל בדבריו הנרגשים.
זושא התבונן בו לרגע, ונדמה היה לו שהפנים מוכרות לו מאי שם. הוא ניסה לאמץ את זכרונו ולדלות מתאים נסתרים במוחו מידע המתקשר לפנים המוכרות – אך ללא הצלחה. "מנין מוכר לי הרב ?" ניקרה השאלה במוחו ללא הרף – אך תשובה אין. הוא ניסה להתעלם – אך הרהור טורדני זימזם במוחו כיתושו של טיטוס ולא הניח לו, עד שבלית ברירה ניגש אל העסקן הסמוך אליו, ושאלו: "אמור לי: מי זה ? מיהו הרב הדורש כעת ?".
הלה, אשר לא הצליח להסתיר את תמיהתו על כך שר' זושא – העסקן הידוע – אינו מכיר את "ר' דוד" הדרשן, נענה ואמר לו: "כלום אינך מכירו? הלא הוא תלמיד חכם ידוע, מפורסם כבקי בש"ס ופוסקים על בוריים !!". המידע החדש לא סייע לר' זושא באופן משמעותי, אלא שלפתע נעור בו זכרונו, ובו ברגע הכתה בו ההכרה כברק, וקריאת הפתעה נתמלטה מפיו. מספר ראשים הופנו לעברו בפליאה – אולם זושא כבר לא הבחין בכלום. הוא שקע בהרהורים, זכרונות משנים עברו הציפו אותו, והחלו חולפים במוחו בסרט נע – כאילו ארעו זה עתה.
הוא חזר עשרות שנים לאחור, אל יומו הראשון בישיבה קטנה. לנגד עיניו ראה הוא את אולם הישיבה כשהוא מלא מפה לפה, קולות הלומדים מתערבים אלו באלו ומתמזגים להרמוניה אחידה – כקול רעש גלי הים. הרעש בבית המדרש הדחוס פורץ החוצה מבעד לחלונות הצרים, ומהדהד לאורך הרחובות הסמוכים. סדר ההכנה נגמר, עת השיעור הגיעה, זריזים המקדימים לקום סוחבים אחריהם את שאר הבחורים – הקמים בזה אחר זה ומשתלבים בזרם האיטי הפורץ החוצה, וכולם יורדים במדרגות ומסתעפים אל חדרי השיעורים – הממוקמים בקומה התחתונה.
זושא, בחור גבוה משכמו ומעלה ובעל בטחון עצמי רב – פוסע באדישות לצד חבריו הטריים לעבר "חדר שיעורים א". הם הלכו יחד – קבוצה של בחורים צעירים אשר זהו יומם הראשון ב"ישיבה קטנה", מהם משוחחים בקולניות – ומהם מחרישים בפנים מאופקות. זושא צעד עמם בשתיקה, ונכנס אל חדר השיעורים.
המולה רבתי שררה בפנים. נסיונם של כל הבחורים לתפוס מקום טוב ככל שניתן – גרם פה ושם לויכוחים רמים בשולי החדר, ובצירוף הנופך שהוסיפה גרירת השולחנות והספסלים – נוצר רעש מחריש אזנים… זושא עיקם את אפו… מה זה משנה מטר אחד קדימה או אחורה ? – הוא מצידו יסתדר גם במקום רחוק…
הוא התיישב בפינת החדר, וסקר במבט בוחן את פני חבריו לעתיד. החדר התמלא במהירות, אך המקום לידו עדיין נשאר פנוי. והנה, אל החדר נכנס בחור צנום ונמוך קומה בצעדים מהססים, סקר בעינים נבוכות את הספסלים המלאים, ומשהבחין במקום הפנוי לצידו של זושא – ניגש והתישב.
זושא סקר את פניו של שכנו החדש במבט חטוף. הוא הבחין בפנים החוורות ובעיניים הבישניות. "עדין מדי" – הרהר לעצמו… הוא לא אהב את הסוג הזה… הוא יותר חיבב חברים בעלי אופי חזק – כאלו אשר יוצרים גירוי להתמודדות… אולם הוא לא יכול היה להפליג במחשבותיו – שכן כעבור זמן קצר נכנס המגיד שיעור לחדר.
השיעור הראשון התחיל – וזושא שקע ראשו ורובו בסוגיא. הר"מ הסביר את המשנה, משסיים – חזר ושנאה עם פירש"י, סיכם את הנדונים שהועלו בה, והמשיך ישירות לגמרא. אט אט החלו הענינים להסתבך. שאלות ותירוצים. שיטות וחילוקים השתרגו זה בזה – והצורך להתרכז גבר. המג"ש האט את קצב דיבורו, חזר והסביר, שב וסיכם – והתקדם הלאה.
ולפתע נורתה שאלה מפינת החדר, ועיני הכל הופנו אל השואל. היה זה זושא – שהתעלם מן המבטים שננעצו בו – והביט בשלוה במג"ש, שלא הסתיר את הנאתו מהשאלה. הוא עצר את מהלך השיעור, סיכם את הנאמר עד כה, חזר על השאלה, הרחיב והוסיף עוד קושיות – כשהוא מציין שהנושא נדון בהרחבה בדברי האחרונים. משסיים המג"ש להסביר את השאלה – בקע שוב הקול מפינת החדר… שוב היה זה זושא – והפעם היתה באמתחתו תשובה לשאלה… דין ודברים התפתח בין זושא למג"ש – אשר מצידו נהנה לראות שיש מי שמחזיק איתו ראש.
לאחר השיעור, פנה אל זושא הבחור הצנום – שכנו לספסל – בקול רועד, וביקש ממנו להסביר לו את הנאמר. זושא החל לגשש היכן הוא אוחז בסוגיא, אולם עד מהרה הוא נוכח לדעת שהבחור – שהזדהה כ"דוד" – לא הבין מילה וחצי מילה מהסוגיא… זושא החל לגלות סימני קוצר רוח, פטר אותו במילים קצרות – וניער אותו מעליו בצורה מכובדת. "כנראה לא כיוונתי כראוי כשהתפללתי היום לשכן טוב…" – רטן זושא לעצמו, כשהוא ממהר לצאת מחדר השיעורים.
הימים נקפו, הבחורים נכנסו לשגרת הלימודים, זושא התגלה כבחור מוכשר – וקנה לו שם כהבחור המצטיין ביותר בשיעור. למרות היותו בן גילם של חבריו לשיעור – הוא היה נראה כבוגר מהם בכמה שנים. מעמדו התחזק בקרב חברי השיעור כמנהיג בלתי מעורער, והכל חיזרו אחריו – אם בשביל לשאול שאלה או בשביל לשמוע ביאור כלשהו, ואם בכדי לקבוע איתו חברותא או סתם לשוחח עמו.
בטחונו העצמי נסק מיום ליום אל על. והוא כבר ידע לזלזל ברמת הלימודים הנמוכה מדי לטעמו, ובשיחות המוסר המשעממות לדידו… אף אחד לא העז לחלוק על דעתו או למחות בו, ולהסתכן בכך שיסתמן על ידו כמטרה לעלבונות עוקצניים… כולם השתדלו למצוא חן בעיניו. קלי הדעת אף החרו החזיקו אחריו – וחזרו על כל מילה שאמר או דעה שהביע.
לעומתו, דוד – התגלה כבחור קשה הבנה עם ראש חלש, אולם רוח קודש פיעמה בו. הוא היה רץ מבחור לבחור ומתחנן שיסבירו לו קטע גמרא פשוט, שיבארו לו תוס' מוקשה, או יסכמו לו את הגמרא. בתחילה היו חבריו לשיעור מקדישים לו מזמנם במאור פנים – ועוזרים לו בלימוד הסוגיא, אולם משנוכחו לדעת שהדבר גוזל מהם זמן רב מדי – החלו אט אט משתמטים מללמוד עמו באופן קבוע, ורק מדי פעם היו "בעלי המידות" מקדישים לו מזמנם שעה קלה – ותו לא. כך יצא שברוב הסדרים לא היו לו חברותות, והמעט שהיו לו – היו אלו בחורים שהסכימו ללמוד עמו בלית ברירה – לאחר שלא מצאו חברותא אחרת, וגם זאת לאחר השתדלות רבה מצד המשגיח…
זושא הביט בעין רעה על שכנו-לספסל בחדר השיעורים. נפשו נקעה משאלותיו ה"טורדניות" של דוד, הוא היה עונה עליהן בקוצר רוח בולט – אולם דוד לא התיאש. באחד הימים – פנה דוד אל זושא, ושאלו בקול מבויש קמעא: "האם תהיה מוכן להקדיש מזמנך בשבילי חצי שעה ביום – שלא על חשבון הסדרים – כדי שאוכל להיעזר בכשרונותיך הברוכים בכדי להתקדם בהבנת הסוגיא ?". דוד מצידו אף הבטיח שלא יפצה פה ולא יקשה כלום, רק יתאמץ להבין.
אי הנעימות ניכרה היטב על פניו של דוד, לא קשה היה להבחין בכך ששאלה זו עלתה לו במאמץ נפשי – אבל בעיני זושא היתה זו חוצפה מפתיעה. "כאילו שההטרדות הבלתי פוסקות אינן מספיקות – עוד אקבע עמו חברותא ? !" – חשב לעצמו. כעסו המצטבר עלה אל ראשו, הוא נעץ בדוד מבט תקיף, והטיח בו בחריפות: "נמאס לי ממך! לא די שאתה מפריע לי בשיעור עם שאלותיך הטורדניות – עוד אלמד איתך חברותא?! שמע מה שאני מציע לך: קח 'טעשאלע' – וחזור לכיתה ד', שם הרמה תתאים לך להפליא, ואתה תיחשב בין הילדים הטובים בכיתה…". כך סיים זושא את דבריו, לקול צחוקם המהדהד של קבוצה ממעריציו השוטים אשר התגודדה סביבו כרגיל.
דוד – אשר היה המום מההתפרצות לעיני כולם – חש איך הבושה פורצת ועולה בקירבו כלבה רותחת. הוא חש בגוש המטפס במעלה גרונו – ומיד לאחר מכן פרצו הדמעות מעיניו. כרוח סערה הוא נמלט אל חדרו בפנימיה, התנפל על מיטתו – ומרר בבכי חנוק במשך שעה ארוכה. היה לו הרבה על מה לבכות… על קשייו הרבים, על הבושה וההתבזות היומיומית, ובעיקר – על ההשפלה הצורבת בה "זכה" כעת…
זושא מצידו – לא השקיע במאורע אפילו שניה נוספת של מחשבה. לאחר מספר דקות פרח כל הענין מזכרונו – והוא חזר לשגרת יומו כאילו לא קרה מאומה. דוד אף הוא התאושש לאחר שפרק בבכיו את מטען הרגשות שהצטבר אצלו במשך תקופה ארוכה, ואף הוא חזר לעמול ולהתייגע כהרגלו – תוך שהוא מנסה לנצל כל פיסת עזרה שאי מי הסכים להגיש לו.
כך חלפו להן השנים בישיבה קטנה: זושא נחשב "העילוי של הישיבה", הכל ניבאו לו גדולות, הוא היה מרכז הישיבה גם בלימוד וגם בשאר הענינים – ואף אחד לא נקף אצבע אם היה לו חשש קל שבקלים שהדבר לא ימצא חן בעיניו… גם בדוד חל שיפור ניכר – הוא כבר ידע ללמוד גמרא רש"י ותוס' בכוחות עצמו!! אלא שאף שבשבילו היתה זו התקדמות משמעותית – היא לא עוררה הערכה רבה בקרב חבריו, שכן את זה כולם כבר למדו בשיעור א'..
יום חלף, ועוד יום – זושא ודוד סיימו את לימודיהם בישיבה קטנה – ועלו לישיבה גדולה. איתרע מזלם של הצמד – וההשגחה העליונה זימנה את שניהם שוב לאותו פונדק… שניהם המשיכו את לימודיהם באותה ישיבה גדולה.. אולם כפי שניתן היה לצפות – מידת השתלבותם של השניים לא היתה שוה: בעוד זושא משתלב חיש קל בחברה, ותופש מקום של כבוד – דוד נותר בשוליים כשהוא מתקשה בהשגת חברותות ובהבנת החומר הנלמד… אכן, כעת הדבר כבר הפריע לו פחות מאשר בעבר – שכן הוא כבר התרגל לשבת בצד וללמוד לבד במשך שעות, תוך שהוא מתנדנד על הגמרא, גורס בקול ומנגן בקול נעים.
משהגיעה עונת השידוכין – שוב בלט ההבדל שבין השניים. את זושא – ה"עילוי של הישיבה" – חטף גביר אדיר מארה"ב, כשהוא מתחייב על סידור מלא וגדוש… דוד – שהתקשה יותר – בא בקשרי ארוסין כעבור שנה וחצי, עם משפחה פשוטה. מאז נפרדו דרכיהם, ועד עתה לא ראו זה את זה..
והנה – מפגש מפתיע… בכנס המגבית שנערכה ביוזמתו… הוא, כלומר זושא – העילוי של הישיבה – מופיע כיהודי ריק שהגמרא ממנו והלאה, ואילו דוד – אשר איש לא חשב שיצא ממנו משהו – כתלמיד חכם עצום שש"ס ופוסקים שגורים על פיו…
איזו השפלה… איזו הרגשה רעה…
את שארית הערב זוכר זושא רק במעורפל. חבריו לא הבינו את פשר פיזור הנפש שתקף אותו. בהזדמנות הראשונה הוא נס אל ביתו ועלה על יצועו – מתקשה לעכל את התגלית המפתיעה. כעבור מספר ימים בהם לא מצא מנוח לנפשו, ולאחר לילות שלמים של נדודי שינה – גמלה בליבו החלטה לגשת לראש הישיבה אצלו למד בצעירותו – אחד היחידים אותם העריץ באמת. "ממילא מוטל עלי לטוס לארץ ישראל להעביר את הכסף שנאסף במגבית" – הוא אמר לעצמו – "וזו תהיה הזדמנות מצויינת לקפוץ לראש הישיבה ולשאול אותו לפשר הדבר".
ימים ספורים לאחר מכן – כבר מצא זושא את עצמו בארץ ישראל. סידורים רבים היו לו לזושא בארץ הקודש, עניינים רבים תבעו את פתרונם, אולם הדבר הראשון אותו עשה מיד כשהגיע למלון היה: שיחת טלפון למורו ורבו – ראש הישיבה, אשר שמח לשמוע אל קולו של זושא – תלמידו החביב משכבר. זושא סיפר לו כי נמצא הוא בארץ הקודש, וכי רוצה הוא להוועץ עמו באיזה ענין הטורד את מנוחתו, והם נדברו להפגש עוד באותו הערב – בשעה מאוחרת יותר – בביתו של ראש הישיבה.
ראש הישיבה התגורר ברחוב סואן וראשי במרכז העיר, ולפיכך על אף השעה – שעת ערב מאוחרת – שקק הרחוב חיים כבעיצומו של יום. נורות רבות עוצמה וחלונות ראווה ססגוניים – הפיצו אור בהיר. המון אדם רחש כבכוורת, מסביב שררה המולה של חיים זורמים, אולם אל ביתו השקט של ראש הישיבה – אשר ממוקם היה בקומה השלישית בבנין גבוה במרכזו של הרחוב – לא חדר כל רחש. הבית היה אטום וממוזג.
ראש הישיבה – הגאון ר' משה – ישב בחדרו והתעמק בסוגיא בה עוסקים כעת בישיבה. צלצול הפעמון הצורם קטע את חוט מחשבתו, והחזירו באחת למציאות. הוא קם ממקומו בכבידות – כשראשו עדיין שקוע בדברי הגמרא, הראשונים והאחרונים – וניגש לפתוח את הדלת.
בפתח עמד אברך גבוה ומזוקן, שתלה בו מבט מצפה. ר' משה הביט בו רגע בחוסר ריכוז, ולפתע נצטללו מחשבותיו, והוא קרא בקול: "הו! ר' זושא! שלום עליכם! קום אריין…". הם התיישבו בחדרו של ראש הישיבה, והרב פתח בסדרת שאלות אודות מצבו של ר' זושא: מה שלומו ? מה שלום משפחתו? מה מעשיו ? וכו', אולם זושא ישב בפנים קפואות – והשיב תשובות קצרות ומגומגמות כמי שכפאו שד. "נו," – שאל לבסוף ראש הישיבה – "מה הביאך הלום ? במה אוכל לעזור לך ?".
שתיקה כבידה השתררה בחדר. ראש הישיבה הביט בר' זושא במבט בוחן, וזיהה בעיניו מבע של כאב לוחץ עד כדי להתפקע. הוא קם מקומו, ניגש אליו, הניח על כתיפו יד חמימה, ושאלו בקול רך: "זושא, מה קרה ?".
החום שהפגין ראש הישיבה כלפי ר' זושא – הפשיר את הקרח, והמעטה נמס. הוא הליט את פניו בידיו והתייפח בבכי. ראש הישיבה עזב את החדר, נכנס למטבח, הוציא שתיה קרה מהמקרר, פרש מיני מזונות בצלחת – וכל זאת תוך שהוא משתדל להאט את תנועותיו במתכוון… כשחזר אל החדר – זושא כבר נרגע. ראש הישיבה האיץ בו להתכבד, ולאחר שבירך, אכל וקינח את פיו – פנה זושא מיד לענין שעבורו הגיע.
הוא גולל בקצרה את סיפור המפגש המפתיע בינו לבין דוד, ושטח את תמיהתו לפשר הדבר: איך יתכן שדוד – עם הכשרונות החלשים – צמח לתלמיד חכם מובהק אשר בין גדולי הדור חלקו, בעוד הוא – העילוי של הישיבה בעל הכשרונות הנדירים, אשר כולם ניבאו לו גדולות – גדל "עסקן" פשוט, אשר כמעט אינו פותח גמרא? "אני חש תחושת החמצה מרה וצורבת," – חשף זושא את רגשותיו – "ואני לא יודע כיצד להתמודד עמה!!".
ראש הישיבה נאנח אנחה עמוקה. "אתה יודע," הוא פתח ואמר – "נראה לי – שהבעיה היא דוקא הכשרונות שלך…". "מה ?" – קרא זושא מופתע – "הכשרונות ?? מה יותר טוב מהכשרונות ככלי להתעלות על ידו ? !". ראש הישיבה נאנח שוב, תוך שהוא ממלמל ספק לעצמו ספק לזושא המצפה למוצא פיו: "לא בדיוק… לא בדיוק…".
"הבה נתאר לעצמנו" – פתח בדברי הסבר – "שני בחורים צעירים העולים זה עתה לישיבה, כשאחד ניחן בכשרונות מבורכים – והשני מוחו חלש. הראשון – עובר על הגמרא ביעף, קולט במוחו במהירות הבזק את הסוגיא על שיטותיה וחילוקיה, קושיותיה ותירוציה – ועוד ידו נטויה להוסיף ולהקשות, לחדש ולישב… מכל עבר מרעיפים עליו מחמאות, מעריכים אותו, והוא מתהלך בתחושת סיפוק.
"השני לעומתו – צריך לעמול בכדי להבין את המהלך הפשוט של הגמרא ופירש"י, ולהשתדל בכל כוחו שלא להסתבך במבוך המחלוקות, הקושיות והתירוצים. כשסוף סוף הוא מבין וקולט בצורה שטחית יחסית את הגמרא ופירש"י – באים התוספות ומאיימים לבלבלו לחלוטין… ראשו מסתחרר מרוב מחלוקות, והדין ודברים קשה מידי להבנתו הדלה… לאחר עמל מרובה ומאמץ מחשבתי מייגע – הוא מצליח להגיע להרבה פחות ממה שחבירו הגיע בזמן קצר וללא מאמץ, ולבסוף הוא גם זוכה בקושי להערכה…
"לכאורה נראה – שהבחור המוכשר הצליח הרבה יותר מרעהו החלש: הוא הבין יותר לעומק, הספיק יותר, לא נצרך למאמץ יתר – וגם זכה למנה גדושה של כבוד… אך לאמיתו של דבר – דוקא בעל המוח החלש הרויח משהו אחר חשוב פי כמה וכמה: הוא קנה לעצמו הרגל לשבת שעות וללמוד, להתאמץ ולהתעמק, ובקיצור: הוא קנה את כח ההתמדה!!
ידידו המוכשר לעומת זאת – לא הורגל לשבת זמן רב וללמוד, וממילא נעדר הוא את אותה מעלה משובחת של התמדה, שכן התמדה אינה נובעת מכישורים – אלא צריך לקנותה בעמל ויזע!! הוא – הבחור המוכשר אשר הצליח תמיד בלא כל מאמץ לעלות על שאר חבריו ולגרוף שבחים בלא גבול – לא ראה מעודו צורך בקניית מעלת ההתמדה, ולפיכך אין היא נמצאת באמתחתו!!
"שנות הבחרות עוברות, השניים בונים את בתיהם – ואז מתחילים הקשיים… משפחה, ילדים, פרנסה – בקיצור: רחיים על צוארו…
"הבחור המוכשר – אשר לא הורגל מימיו ללמוד מתוך קושי – רואה כל סיבה קלה כתירוץ טוב לעזוב את הגמרא ולהחסיר משעות הלמודים. השנים חולפות – והוא מתחיל לחפש תכל'ס… מהכולל כבר נמאס לו… שם הרי לא מעריכים דווקא את המוכשרים… כך אט אט מתרחק הוא מעולם התורה, וברור שאחרי שכבר עוזבים את הגמרא – קשה שבעתיים לחזור אליה… תחושת הריחוק הנפשי מהגמרא הופכת את עזיבת הכולל לטובת העסקנות – קלה יותר, וכך הוא מוצא את עצמו לאחר מספר שנים מנותק לגמרי מהתורה, ושקוע כל כולו בעשיה חומרית.
"לעומתו ידידו החלש – שהתרגל כל חייו לשקוד על התורה מתוך יגיעה – הספיק בינתיים להתקדם, והוא עלה מעלה מעלה במעלות התורה והיראה.
אם בישיבה הקטנה למד רק איך לומדים גמרא רש"י ותוס' באופן פשוט יחסית – בישיבה גדולה הוא כבר התקדם והחל ללמוד מפרשים קלים, ואח"כ המשיך הלאה ללימוד מעמיק – לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. במקביל הוא לא זנח את לימוד הבקיאות – ובמשך שנות לימודיו בישיבה הספיק גם לקנות ביזע ודמעות הרבה מסכתות ודפי גמרא.
"כאשר הוא ניצב מול החיים, ונצרך להתמודד עם הקשיים הכרוכים בהם – הוא אינו נשבר כה בקלות… הוא אינו נוטש את הגמרא – שכן התורה כבר נטבעה בדמו!! כעת נדרש כח רב בכדי לנתקו מהגמרא!! אף כשהוא נאלץ לעזוב את ספריו – הגמרא מונחת בראשו, ובהזדמנות הראשונה הוא נמשך אליה חזרה בעבותות אהבה!!
"והנה, אם עכשיו נקרא לראשון זושא – ולשני דוד" – המשיך ראש הישיבה בניגון למדני – "הכל יתיישב כמין חומר… בזמן שאתה עמדת בחוץ ופטפטת בנחת, וכולם הביטו בך בהערצה והתפלאו איך אתה יודע הכל בלי ללמוד – דוד ישב ולמד, חזר ושינן, בכה והתפלל – ולכן עכשיו הוא קוטף את הפירות !!".
"הוי אומר: שמה שגרם לתוצאות אלו – עליהן עמדת עכשיו – אלו הכשרונות שהטעו אותך לחשוב שאין לך צורך לעמול !!" סיכם ראש הישיבה את תשובתו.
"אכן," – הוסיף לאחר רגע של שתיקה – "עדיין לא מאוחר. כל זמן שהנשמה בקרבך – בידך להתחיל לעמול וללמוד, ולנצל את כשרונותיך בצורה נכונה – ככלי עזר ללימוד – ולא כאמצעי להשתמט על ידו מחובתך לעמול ולהתייגע!!
זושא, אשר הקשיב עד עתה ולא הוציא הגה מפיו – התקומם כעת. "עכשיו? להתחיל ללמוד? עכשיו זה כבר קשה !! עכשיו כבר יש לי משפחה וילדים ואני מוקף בשאר טרדות למיניהן!! כיצד אוכל עתה להתפנות ולהתחיל ללמוד ?".
אולם ראש הישיבה לא התרשם מהטיעון, ואדרבה – נראה היה כי הוא מוצא בו ביסוס לשיטתו… "הוא אשר דיברתי" – הוא טפח באגרופו על השולחן – "דווקא משום כך יכול הנך להתעלות כעת יותר מאשר אי פעם!! כי דוקא כשיש לנו קשיים, ובכל זאת אנו לומדים – זוכים אנחנו שהתורה תקנה בליבנו!!
לא אמרתי שמשום חוסר הכשרונות של דוד היה לו קל לעמול… להינן . בגלל חוסר כשרונותיו – היה לו קשה, ודוקא קשיים אלו הם שסייעו בידו לקנות את מידת ההתמדה!! אמנם, לאחר שמקבלים הנאה בלימוד התורה – יותר קל להתגבר על הקשיים, אבל צריך לדעת שהם לעולם לא נעלמים!!".
ר' זושא שתק, אבל המבט שבעיניו אמר הכל. ראש הישיבה ידע כי כי הזרעים אותם זרע היום – מצאו קרקע פוריה. הלב השבור – היה פתוח לרווחה. הם קמו ממקומותיהם, ראש הישיבה ליוה את ר' זושא אל הפתח כשהוא ממשיך להרעיף עליו מילות עידוד, עד שלבסוף הם נפרדו לשלום בלחיצת יד חמימה.
לאחר מספר שנים…
בית המדרש לבש חג. נורות צבעוניות עיטרוהו מבחוץ, וכרזות בשבחה של תורה ולומדיה כיסו את כתליו מבפנים. יומא טבא לרבנן היה זה: סיום סדר נזיקין על ידי אברכי הכולל המצויין, השוכן כבוד בבית מדרש זה. השמחה גאתה בלבבות כולם. האורחים הרבים שבאו לקחת חלק בשמחת לומדי התורה – התיישבו סביב לשולחנות הערוכים, והיטיבו ליבם מכל טוב. ברקע נשמעה התזמורת העליזה ששימחה את לב הקהל. לאחר מחצית השעה של שירה רמה, הוזמן אחד ממצוייני האברכים – הרב גראס שליט"א – לשאת את דברו.
עיני הכל הופנו אל האברך שפסע בראש מורכן אל העמוד – כשתלמודו בידו. בין הרבנים המוזמנים אשר כיבדו את הארוע בנוכחותם נמנה אף הגאון ר' משה – ראש הישיבה – אשר עיניו כבר כבדו מזוקן, ועל כן ישב בראש מורכן, מבלי להתרכז במה שקורה מסביבו. רק כששמע את שמו של האברך אשר נתכבד לשאת את דברו – הרים את עיניו והתבונן בו. לאחר כמה רגעים פנה אל ראש הכולל שישב לצידו, ושאלו: "מי זה האברך הזה ? אינני מצליח לזהותו" הוסיף.
"זה ?" . השיב לו ראש הכולל כשהוא נלהב כולו – "זה אחד מחשובי האברכים בכולל!! מאחוריו סיפור מרגש… אברך זה היה עסקן חשוב בארה"ב, עד שיום אחד – להפתעת כולם – חיסל את עסקיו בגולה, עזב את הכל – ועלה לארץ ישראל. מאז הוא יושב אצלנו בכולל והוגה בתורה בהתמדה נפלאה, וכיום. ברוך ה' הוא תלמיד חכם עצום וגאון בתורה".
"מעיד אני עליו באופן אישי" – הוסיף ראש הכולל ולחש באוזני ראש הישיבה – "שלא כשרונותיו הברוכים הם שהביאוהו להיכן שהגיע – אלא העמל והיזע שהשקיע!! הצלחתו בתורה נזקפת אך ורק לזכות התמדתו ויגיעתו!..
ראש הישיבה נסער: "ממש כך ? אם כן – חייב אני לראות פלא זה במו עיני" אמר לראש הכולל, אשר הופתע מהתלהבותו היתירה. הוא היטיב את משקפיו על אפו, אימץ את עיניו, והנה כן: הדובר היה זושא גראס – הוא ול אחר… ר' זושא, אשר כבר נעמד על הבמה – מוכן ומזומן לשאת את דברו – הרגיש במבטים הננעצים בו. הוא התבונן לרגע לצידו – ואז נפגשו מבטיהם של הרב והתלמיד… דמעות התרגשות פרצו מעיניו של ר' זושא וערפלו את ראייתו, ורק מאמר חז"ל הואר באור יקרות לנגד עיניו:
"תורה שלמדתי באף – היא שעמדה לי"…
(ע"פ מאמר הרב פנחס זרביב שליט"א פורסם באספקלריא מדור למעשה)