"ויעל הארבה על כל ארץ מצרים וינח בכל גבול מצרים כבד מאד" (י, יד)
הארבה מתקבץ ללהקות גדולות, שכל אחת מהן מונה כמאה מיליון חגבים, ומכסה שטח של אלפים מטרים מרובעים. כל חגב שוקל שני גרם, ומסוגל לכרסם גרם אחד ביום, כך שלהקה אחת מסוגלת להשמיד כמאה טון תבואה ביום.
הבה נתאר לעצמנו, אם כן, מה אירע במצרים לאחר שלהקות הארבה בהמוניהן כיסו את כל שטחיה במשך שבעה ימים. מכל הצמחייה המלבלבת שפרחה במצרים, לא נותר אפילו ירק אחד, וכך ראו המצרים את יד ה'.
גם בזמננו אירעו ניסים באמצעות הארבה.
סמוך לקריית גת שוכן מושב הנקרא 'קוממיות' על שם הפסוק: "ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו, יג). מושב זה, יחד עם מושב 'יסודות', הוקם בעצת ה'חזון איש' זצ"ל, אשר ביקש להקים מושבים שתהיה בהם יראת שמים טהורה. במשך כל השנים שמרו במושב זה את השמיטה כפשוטה בלא לעבד את האדמה, כצו תורתנו הקדושה: "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג, יא).
מעניין לציין, כי בכל שנה שישית היה צומח במושב קוממיות היבול המשובח ביותר בכל האזור כולו. חקלאי המושב היו זורעים חיטה למצות. טעם המצות הנאפות במאפיית המושב מהקמח המופק מחיטים אלו, משובח מאוד וערב לחיך כאגוזים וכשקדים. מרן ראש הישיבה רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, היה נוהג להגיע בכל שנה למושב קוממיות, כדי לאפות שם את מצותיו.
בשנת תשי"ט חלה שנת השמיטה. כל החקלאים תושבי שאר יישובי האזור, עיבדו את שדותיהם כמדי שנה בשנה, מלבד בני מושב קוממיות אשר זרעו בשלהי השנה השישית, ולאחר מכן שמרו על השמיטה כהלכתה, ולא עשו בשדותיהם כל פעולה אסורה.
ביום בהיר הופיע לפתע נחיל ארבה עצום, שפשט ברעש אדיר על כל שדות האזור, וכילה את תבואת השדות. באורח פלא, נעצר נחיל הארבה בגבולות המושב קוממיות. שדות המושב הגובל לקוממיות התמלאו חגבים, בעוד שדות קוממיות נותרו ירוקים ומלבלבים.
בקיבוץ הסמוך התגורר דוור, שהיה רגיל לקחת את דברי הדואר במכוניתו הקטנה, ולחלקם באזור. באחד הימים בקש הדוור מבנו בן השתיים עשרה שיבוא לסייע לו בחלוקת הדואר. השניים נסעו במכונית שכוסתה כוילה בשכבה עבה של חגבים. והנה בדרך נס, כשהמכונית נכנסה לתחומי מושב קוממיות, פרחו כל החגבים והתעופפו מאליהם, כביכול התריע מאן-דהו בפניהם: "אין כניסה לחגבים, כאן שומרים שמיטה!"… הנער שראה את המחזה המופלא, השתומם ושאל את אביו: "אבא, למה הארבה אינו נכנס לקוממיות?!"
"הם דתיים!", תירץ האב, "יש להם כל מיני סגולות!"
הבן לא הבין. האם הארבה קורא כתובות? כיצד יודעים החגבים שאין להיכנס לתחומי מושב קוממיות? הנער התחיל אט אט לקרוא על היהדות ולהתעניין בה, אך הדוור חשש כי בנו עלול להתקרב למסורת ישראל, ולא הרשה לו להיכנס לקוממיות ולדבר עם התושבים.
כעבור מספר שנים, התגייס הבן לצבא, ופגש אנשים שומרי תורה ומצוות, שהסבירו לו את הסייעתא דשמיא המיוחדת המלווה את המצייתים לדבר ה'.
הבחור ששמע את הדברים, פנה לגאון רבי בנימין מנדלסון זצ"ל, רבה של קוממיות, הציג את עצמו כבן הקיבוץ השכן, ובקש להתארח בביתו בשבת. במהלך השבת הסביר הרב מנדלסון לקיבוצניק הצעיר את עניין השמיטה, ואת הבטחת התורה להצמיח את יבולם של שומרי השביעית.
במוצאי שבת פנה הבחור הנרעש לאביו ואמר לו: "אבא, למה לא הרשית לי כל השנים הללו ללכת למושב קוממיות?!"
בסופו של דבר הבחור התחזק, ומשך אחריו את אביו, עד ששניהם עזבו את הקיבוץ ושבו בתשובה שלמה.
אמונה תמימה ושכרה
הרב מבריסק זצ"ל היה אומר, כי מצווה לספר ולפרסם את הניסים שה' פועל בעבור שומרי השמיטה. להלן מעשה נוסף:
באחת השנים שלאחר השמיטה כל זרעי החיטה של בני מושב קוממיות התליעו ונשברו, לאחר שלא נזרעו בשנה השביעית. בני המושב עמדו חסרי אונים, ולא ידעו במה יזרעו את שדותיהם. אולם הרב מנדלסון עודד אותם, ואמר להם לזרוע את החיטים השבורות והמתולעות כפי שהן, ובעזרת ה', יזכו הם לראות בישועת ה'.
"אנחנו מאמינים בחי העולמים", קרא הרב מנדלסון בעוז, "מי שאמר לשמן וידלק, הוא יאמר לחומץ וידלק!"
המעשה היה לשיחת היום בקרב כל חקלאי מושבי הסביבה, שלעגו לבני מושב קוממיות אשר זרעו חיטים מתולעות. תושבי הסביבה צפו נזק אדיר, אבל החקלאים שומרי התורה והמצוות בטחו בתום לבבם בה' וציפו לישועתו.
בתחילת החורף לא ירדו גשמים, וכל הזרעים שנטעו על ידי חקלאי המושבים הסמוכים, התייבשו והלכו לאבדון. לעומת זאת, בני מושב קוממיות, שלא חרשו בשנת השמיטה, החלו לזרוע את שדותיהם בשלב מאוחר יותר. וכך אירע שבשעה שאדמות כל המושבים הסמוכים לא נתנו יבול, שדות מושב קוממיות הניבו שפע חיטים משובחות.
אפילו המתים פרחו והסתלקו – חיזוק האמונה במכת הארבה
"ויהפוך ה' רוח ים חזק מאד וישא את הארבה… לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים" (י, יט)
באר ה'אור החיים' הקדוש, וזו לשונו: "והוצרך ה' להראותם במעשה הארבה כי עשה מלאכיו רוחות להביאם גם להחזירם, גם לשאת את המתים לבל ייהנו מהם המצרים" (שמות י א).
במכות דבר, ערוב וברד, כל הבהמות והכבשים נפחו את נפשן, ולמצרים לא נותר דבר לאכול.
הארבה שהביא הקב"ה על המצרים, לא היה חרקים מעופפים קטנים – היו אלו יצורים ענקיים כמו יונים!
מה עשו המצרים הרשעים? אמרו: הארבה מכלה לנו את החיטה? – נאכל את החגבים בעצמם! והיו תופסים אותם, מולקים את ראשם ומולחים אותם כדי לאוכלם.
כאשר הסתיימה המכה, והארבה עזב את הארץ, לא נשאר בכל גבול מצרים אפילו ארבה אחד!
ומה עם החביות שמלאו המצרים בארבה? היכן הארבה שנמלח והוכן למאכל?
"אמר רבי יוחנן: כיוון שבא ארבה שמחו המצרים, אמרו: נקבץ ונמלא מהם חביות, אמר הקדוש ברוך הוא: רשעים, במכה שהבאתי עליכם – בה אתם שמחים? מיד: 'ויהפוך ה' רוח ים חזק מאד' – זה רוח מערבית, 'וישא את הארבה'. מהו 'לא נשאר ארבה אחד'? – אפילו מה שהיו בקדרות ובחביות מלוחות פרחו והלכו להם" (שמות רבה יג, ז).
פלא! המצרים חשבו לצבור את החגבים ולהתפטם בהם כאוות נפשם. הם אספו את החגבים, תבלו אותם במלח, אפו בתנורים ואגרו בחביות, בסירים ובארגזים כדי שישמשו למאכל.
לפתע התרגשה רוח סערה, שחדרה לתוך קירות הבתים, שברה את החביות, הסירים והארגזים, פרקה את הכל ונשאה את גוויות הארבה. במין תחיית המתים קמו כל החגבים שבתוך כלי המצרים, והתעופפו בנס מופתי מארץ מצרים.
עד אז היו בני אדם, שהאמינו כי הרוח היא שבראה חלילה את העולם. אך בנס זה הראה הקב"ה למצרים ולכל העולם כולו, כי הוא המושל והוא השליט על הרוח ועל יתר כוחות הבריאה. וזאת כדי שילמדו לא לסגוד לכל גורם בבריאה, לא לגרמי השמיים ולא לכוחות הפועלים על האדמה, אלא לבורא יתברך, שהוא המנהיג המפעיל את כל הכוחות כולם. ועל ידי כן התחזקה גם אמונתם של בני ישראל, אשר ראו בחוש כי אין עוד מלבדו.
(מתוך הספר 'משכני אחריך)
