בעלון הנפלא 'קול ברמה' הובא באחרונה מאמר נרחב העוסק בסוגיית איסור השיחה הבטלה בבית הכנסת.
עורכי העלון מעידים שהרקע למאמר מבוסס על מכתב של אחד התושבים שהתקבל אצלם, ועורר אותם לכתוב על הנושא הזה.
במכתב מבשר אותו תושב בשמחה רבה שלאחרונה עלה בידו ליישם באופן מוצלח מאוד את אחד הדברים החשובים שלא הצליח בו עד היום.
במשך שנים, הוא כותב, ניסיתי להתחזק בענין הדיבורים בבית הכנסת, ולא הצלחתי, כמו רבים אחרים… למה? – גם הסיבה לכך נעוצה באותן סיבות שרבים אחרים אינם מצליחים לנעול את פיהם בשעות-הימצאם בבית הכנסת… ודומה שהדברים ברורים למדי, ואין מה להאריך בהם…
אתה מגיע לבית הכנסת, נתקל בהמולה של דיבורים ושיחות (לא בעת התפילה כמובן!), ונתקל במציאות שלילית שהאנשים מתנהגים בבית הכנסת ממש כמו בביתם, והינך נסחף אחריהם…
אז מה בכל אופן חיזק אותי בתקופה האחרונה, והעניק לי את חוט-השדרה כדי לעמוד בכך, ולא להיכשל? – כי נתקלתי בשני מתפללים שקיבלו על עצמם שלא לשוחח בדברי חולין בבית הכנסת, והם עומדים בקבלתם זו!
ואיך התוודעתי אליהם? פשוט מאוד; באתי לשאול אותם שאלה שאין בה ענין של קודש, והם פשוט לא השיבו! הניחו את האצבע על הפה, ועשו לי סימן שהם אינם מדברים בבית הכנסת.
ומה אומַר ומה אדבר? זה שכנע אותי יותר מכל דבר אחר. ולא היה מדובר באנשים עם נפש גבוהה במיוחד, גם לא בת"ח מופלגים, אלא כמוני וכמוך; וכשאתה רואה אנשים בגילך, במעמדך, שמקבלים על עצמם דבר פלוני, ועומדים בו, זה גורם לך 'לעשות חושבים', ולומר: עד כאן!
אם חשבת עד היום שהדבר הזה אינו בכוחך, ואולי אף לא במדרגה הרוחנית שלך, הנה אתה רואה שאנשים הנמצאים ממש באותו מעמד כשלך, כן מצליחים, וכן סוגרים את הפה בבית הכנסת. יש לי חשק לפרסם את שמותיהם של שני האנשים הללו… אבל כיון שהנני יודע שהדבר אינו הגון, והם בוודאי אינם חפצים בכך, לא אעשה זאת, אבל ברצוני לומר להם גלויות, ובצורה הברורה ביותר, שגם החיזוק שלי בענין הדיבורים בבית הכנסת מגיע ישירות מהם. ואם אצליח בכך, יהיה זה בזכותם.
ובינתיים זה מצליח… כל פעם כשמתעורר לי חשק לדבר עם מאן-דהו, אני נזכר באותם שני אנשים, ואומר לעצמי: אם הם מצליחים שלא לדבר, גם אתה יכול להצליח. והדבר עובד… ועל כך מגיעה להם באמת ברכת יישר-כוח גדולה.
('קול ברמה' אלול תשפ"ג)