"ויהושע בן נון מלא רוח חכמה" לד ט'
מורי ורבותי! עשרות עשרות שנים, היה איתנו כזה מזכה הרבים גדול, רבי שלום שבדרון זצ"ל. הוא זיכה אותנו בכל הדרכים: בדיבור ובשתיקה, בטובות וברעות, בדיבור ובניגונים – במה שרק שייך.
כשרק מנסים קצת להיזכר, נפתח כמו ים של מעשים טובים, לא יודעים מהיכן להתחיל. לא הייתה פינה אחת שלא נגע בה, גיוואלד!
איך אפשר שלא להכירו?!
כאשר הוא שכב בבית הרפואה 'מעייני הישועה', נכנס יהודי שלא נראה מהציבור של מרכזי החרדים, ושאל אותי מי זה היהודי השוכב כאן? השבתי לו: "הרב שבדרון". הוא הגביה את ידיו מעל לראשו וצעק בהתרגשות: "זה רבי שלום?" שאלתי אותו: "אתה מכיר? מהיכן אתה מכירו?!"
הוא כל כך נפגע: "תגיד לי – יש יהודי אחד שלא יודע מי זה רבי שלום? האם אני לא יהודי? הוא היה בא אלינו לתל אביב. וכי היה שייך לא לבוא לשמוע את הדרשה?"
בכל המקומות היכן שהיה בא – התמלאו בתי המדרש. השפעתו הייתה נוראה.
זו לא הייתה סתם דרשה שאומר נואם או מרצה, הוא היה מדבר בבחינת "רוח ממללא". אנשים הרגישו שהוא מרומם, שהוא בן אדם אחר.
נאה דורש ונאה מקיים
שאלו אותי: מה באמת היתה המיוחדות של רבי שלום?
מה אני יודע, ומי אני שאדבר על כגון דא, אבל אפשר להצביע על כך שלא עשה על דעת עצמו מאומה, אלא התבטל לגמרי כלפי רבותיו, גדולי הדור, פה מפיק מרגליות, עם רבע'ס גדולים מאד, ארזי הלבנון. הוא למד מהם הרבה מוסר ויראה פנימית, וקיבל מהם והלך לפי דרכיהם, בגדר "נאה דורש ונאה מקיים" – במלוא מובן המילה.
ולמעשה, מי שהכירו ידע, כי רבי שלום זצ"ל הוא עובד ה', וגם שקדן נורא בעיון התורה.
פעם הוא קרא לי, וסיפר לי את הדברים דלהלן:
הרב מבריסק זצ"ל הלך פעם ברחובה של עיר, יחד עם רבי חיים אהרן טורצ'ין זצ"ל, ולפתע פנה אליו הרב מבריסק ואמר לו: "אם רבי שלום היה כאן עכשיו, הייתי שואל אותו: האם הוא שמע את הדרשה שרבי שלום דיבר בליל שבת בזיכרון משה?"…
אמר רבי חיים אהרן לעצמו: מדוע הרב מספר לי את זה, כנראה משום שהוא מעונין שאעביר את הדברים לרבי שלום, שישמע את הדרשה של עצמו…
אמר לי רבי שלום: "ומדוע אני מספר לך את זה – כדי שגם אתה תשמע מה שאתה מדבר"…
צריך לשמוע מה שמדברים. והסוד אצלו היה שדיבר גם לעצמו, והקשיב לדרשה של עצמו.
יוצאים מן הלב
ללא שום מליצה, דבריו לא היו "דברים היוצאים מהלב", אלא הלב עצמו: כולו לב. כך היו התפילות, כך הדרשות – "בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" (ישעיהו יא, ד).
גם ה'ליצנותא דעבודא זרה' שלו הייתה עם לב, לשם שמים. הוא מילא בכך שליחות נאמנה של גדולי הדור, עד שהיו שאמרו עליו, שאם היה בזמן המשכילים, לא היו משכילים… כך נראות הדרשות כאשר יש לב – אז הפעולות פועלות למרחקים, ונושאות פרות ופרי פרות לנצח נצחים, בבחינת "מי גרם לראובן שיודה".
הראיתם פעם את רבי שלום רוקד? האם חזיתם אותו נסער בתפילה? קשה להדגים למי שלא ראה. הלב היה רוקד, עומק הלב התפלל. מה שעשה – היה עם לב שלם. ועל הכל, ה'לשם שמים' שלו.
רבותי! איך שהוא, זצ"ל, יכול היה לעמוד על מדרגות ארון הקודש, וכולם בכו עמו יחד. הקול שלו לבד נגע במיתרי הלב. ומדוע? כי "כל אדם שיש לו יראת שמים דבריו נשמעים" (ילקו"ש קמז תתקפט). העדינות של הדרשות שלו הייתה מיוחדת, ללא ירידה לדיבור מגושם. הקול שלו היה מהודר, והניגון טהור.
השותק הגדול בדור
כמו שרבי שלום היה דרשן, יותר מכן היה שתקן, ולא עוד, אלא השתקן הגדול ביותר.
אמרו חז"ל (חולין פט ע"ב): "מאי דכתיב: 'האומנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם' – מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאילם. יכול אף לדברי תורה – תלמוד לומר: 'צדק תדברון'".
ברבי שלום זצ"ל התגלם מאמר חז"ל זה, כי מחד גיסא דיבר דברי תורה הרבה מאד, ובמקביל היה אולי חד בדרא בכח השתיקה שלו.
כפי החשבון, הוא חסם את פיו מדברים בטלים, מאה שלושים יום בשנה [כי נהג ב'תענית דיבור' מדי שני וחמישי, ועוד ארבעים יום רצופים מראש חודש אלול עד מוצאי יום הכיפורים, ופעמים רבות גם ביום השבת קודש שתק רוב היום].
מי שמע על סוג עבודה כזו של אדם בדורנו שדיבר כל כך, ושתק כל כך?…
שפלות הרוח
רצוני לציין דבר יסודי נוסף בסוד הצלחתו.
הוא נסע לארצות הגולה. האם אתם יודעים לאלו מקומות נידחים הוא הגיע? לאלו פינות? ושם היתה לי ההזדמנות להבחין עד כמה לא החזיק טובה לעצמו, עד כמה מעשיו נעשו בענווה. היו יכולים לצאת מהכלים משפלות הרוח שלו!
וזה אחד מהסודות העיקריים שבו: שפלות הרוח, והרי הקב"ה מחבב אנשים שאין בהם כלל שייכות לגאווה.
כולו היה חן, מתיקות. מדוע? כי "לענווים ייתן חן" (משלי ג, לד). החן לא מגיע סתם, התורה מעלה חן על לומדיה, וגם "לענווים ייתן חן".
אין טעות גדולה יותר מלחשוב, שרבי שלום הצליח מחמת שהייתה לו שפה יפה. לא! היה לו חן מחמת פנימיותו וה"רוח ממללא" שלו.
בהזדמנות, כשהייתי באמריקה תקופה ארוכה, גם רבי שלום שהה אז באמריקה, וזכיתי ללמוד עמו בצוותא מדי יום, מלבד שבת, כי לשבתות היה נוסע לדרוש במקומות מרוחקים. היו גם כמה ימים שנסע ללייקווד ולא למדנו. למחרת, בשובו מאותה נסיעה ללייקווד, באתי ללמוד איתו את הדף, ובפתח התעניינתי לתומי: "איך היה בלייקווד, מסתמא הרבי דיבר הרבה!".
הגיב ר' שלום בהגבהת קול בכאב: "איך היה? מה דיברתי?! פטפטתי סתם! סתם! גיבובי דרשות איך האב געבעלט…!" התאנח עוד: "פטפוטים בסך הכל, מה אמרתי? כמעט כלום!", ושב לשתיקתו.
הצטערתי עמו יחד על שלא היתה לו הצלחה בלייקווד. נסיתי להתעניין על הרקע של הבעיה: "מדוע באמת כך קרה, והרי בכזה מקום תורה אפשר כל כך לזכות ולהועיל לציבור?"
"למה לך לשאול, כך היה! סתם גיבובי דרשות"…
למחרת ממש, פגשתי ידיד תלמיד חכם תושב לייקווד: "רבי שלום היה אצלכם בלייקווד?" – התעניינתי.
"כן, בוודאי. אין לתאר כמה תוכן, כמה התעוררות הייתה שם, בית המדרש כאילו התרומם עם השומעים יחד, הכל התעלו מאד!…".
לולי פגישתי עם אותו חבר, הייתי משוכנע שהוא סתם גיבב דרשות לא מוצלחות, עד כדי כך הצליח לשכנע אותי…
חבל על דאבדין ולא משתכחין, כי כמעט לא רואים בעולם כזו עצמה של אדם, ובד בבד – ו"נפשי כעפר לכל תהיה" בתכלית.
(מתוך 'יחי ראובן')