הרב יעקב הייזלר
מרגלא בפומיה דמחולל תנועת המוסר הגה"ק רבי ישראל סלנטר זי"ע לומר בפני שומעי לקחו: "כל השנה חייב אדם מישראל לראות את עצמו כאילו הוא עומד בחודש אלול, ואילו חודש אלול, הרי אלול הוא".
במחיצתו של זקן חכמי המוסר בדור האחרון, הודה והדרה, מרן הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצוק"ל בעל "לב אליהו" ומשגיח ישיבת כפר חסידים היו אנשים חשים בכל ימות השנה כאילו הם עומדים בעיצומם של ימי אלול וזאת לרוב יראת ה' ואהבתו ית"ש שהשרה על סובביו, לא כל שכן, בחודש אלול גופא, מסביב לד' אמותיו של "ר' אלי'", היו כמו מרחפות האותיות א' ל' ו' ל' וממלאות את החלל והאויר כולו.
חודש אלול לא היה במחיצתו כעוד חודש מחדשי השנה, אף לא "חודש הרחמים והסליחות", אלול במחיצת קדשו, פירושו – תביעה גדולה ומחייבת, תביעה להתעלות עצמית, להתבוננות פנימית, לחשבון נפש יורד ונוקב בכל רגע ורגע עד חדרי השיתין.
תלמידיו העידו כי די היה להם בימים אלו לראות את צורת קדשו, להביט בהליכות קדשו, להתבונן בכל ניד שלו, כדי להיסחף יחד עמו לאוירת ה – – – 'אלול' שלו.
מחודש תמוז
מאימתי החלה עבודת חודש אלול במחיצתו של הגה"צ ר' אלי' זצוק"ל?
זאת נוכל ללמוד ממעשה שהיה כאשר באחת השנים בא ר' אלי' לחגיגת אירוסין של אחד מצורבי הישיבות. תוך כדי הסעודה קמו בזה אחר זה ראשי הישיבה והשמיעו דברי תורה משולבים ושזורים בענייני דיומא – "בת פלוני לפלוני", "לעולם ישא אדם בת תלמיד חכם", "מ' יום קודם יצירת הוולד" וכדומה – עד שנתבקש גם ר' אלי' לומר דברו. קם, כשכולו חיל־ורעדה, אצבעותיו ליפפו את זקנו, מצחו העלה קמטים־קמטים, עיניו נתעצמו ונראו כבוכיות, עד שנשמע קולו המרטיט:
"מורי ורבותי, עומדים אנו כבר במחצית השניה של חודש תמוז, לאחר תמוז יבוא עלינו לטובה חודש מנחם־אב ואחריו, זכרו מורי ורבותי, אחריו ח־ו־ד־ש א־ל־ו־ל. ועכשיו, רבותי כשאלול אחר כותלנו, א־ל־ו־ל, א־ל־ו־ל, מה לנו להרבות בדברים? ולשם מה להשמיע דרשות? תשובה, מורי ורבותי, תשובה והתעוררות!". זו היתה כל דרשתו בערב זה, בחגיגת־אירושין זו.
בדומה לזה סיפר הגה"צ ר' חיים וואלקין שליט"א, משגיח ישיבת עטרת ישראל: "זכורני מצעירותי, בלמדי בישיבת טעלז בארה"ב, היה זה בזמן קיץ, ראש הישיבה הג"ר ברוך סורוצקין זצ"ל שב מארה"ק, וחזר מלא התפעלות ממעשה שהיה בנוכחותו. רבי ברוך השתתף בחתונת תלמיד בחודש תמוז, ובאותה שמחה השתתף גם הגה"צ ר' אליהו לופיאן זצ"ל, והנה היתה שם איזו סטיה משמחת חתן וכלה, והארוע עבר ר"ל לקלות ראש. אז קם ר' אלי' לופיאן זצוק"ל והתריע: "איך אפשר להקל ראש עכשיו, הלא אנו עומדים באמצע תמוז, ועוד מעט חודש אב, ואב הלא הוא החודש לפני אלול". הגר"ב סורוצקין זצ"ל לא הפסיק להתפעל ממעשה זה, כיצד התייחס לחודש אלול.
כך חי ונשם ר' אלי' זצוק"ל כל שנותיו את אוירת חודש אלול הקרב ובא כבר מחודש תמוז בעיצומם של ימי הקיץ. (אני לדודי, חודש אלול)
"ומאז נתהפכו אצלי הימים הנוראים…"
ר' אלי' זצ"ל היה אומר שהוא מודה להקב"ה על שזכה לשמוע כמה פעמים את הגה"צ רבי יצחק בלאזר זצ"ל מגדולי תלמידי הגר"י סלנטר זצ"ל ב"ימים הנוראים", ומאז נתהפכו אצלו "הימים הנוראים" לכל ימי חייו. וכידוע, היה ר' אלי' נראה נורא בימי הדין ופחדו על כל סביבותיו.
היה זה לאחר פטירת ה"סבא" מקלם זצ"ל. היו מזמינים את רבי איצל'ה לתקופת ימים נוראים, כדי להדריכם ולעוררם ביראת ה'. אמרו: מי שלא ראהו בימים אלו לא ראה יראה מימיו.
אחד מוותיקי התלמידים סיפר לנו לא מכבר: "עדיין מהדהדת באזני קריאתו של רבי אליהו לופיאן בהיכל הישיבה, שבכל שמוע'ס של אלול היה פותח במילים: "היום עשרים ושמונה יום ליום הדין", ובהמשך: "לא יותר מעשרה ימים ליום הדין".
"כבחורים צעירים זה היה מעביר בנו חלחלה וצמרמורת בכל הגוף בימים קדושים אלו.
"בטח פחד הדין הכה שורש בלבכם"
באחד המכתבים ששיגר ר' אלי' לילדיו בימים הנוראים אשר נשתמר בקרב בני משפחתו, למדים אנו על הלכי רוחו באותם ימים נשגבים:
"בני היקרים והחביבים היושבים בסתר לבי… כולנו בחיים ושלו' ב"ה על חסדו הגדול אשר יעשה הבורא עמנו.
"בטח פחד יום הדין הכה שורש בלבכם ביותר לתקן המידות ולהכניס בלב הרגש הבושה ממעשי הנעורים, כמאמר הנביא 'בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי'. וההרגש מוביל את האדם למדרגת התשובה, ר"ל שיש בנפשו הכח והיכולת לבוא לתשובה, ממילא נכנס תחת המדרגה אשר עליו נאמר 'לא חפץ כו' כי אם בשוב רשע מדרכו וחי". כי אם ח"ו אפילו בדבר אחד יאבד אדם ההרגש אשר יביא להתעוררות ויוחלט בשמים כי הוא בדבר זה נכרת מתשובה ר"ל, אבד הסיבה אשר מביא האדם לתשובה, אז יעמוד תחת הפסק אשר פסק מידת הדין: נפש החטאת מה תהי' עליה וכו'.
"אמנם יש אדם אשר מן התעוררות עצמית נכרת. אבל אם ישמע התעוררות אז יתעורר ונכנס בלבו הרגש ופחד, אז עוד עומד כי יש ביכולתו בנפשו לעשות תשובה. אבל אם ח"ו הוא שונא מוסר ואינו אוהב לשמוע תוכחה ואל חכמים לא ילך, אז נאמר עליו המקרא: 'מוסר רע לעזוב אורח', פירוש יסורים וצרות, 'ושונא תוכחות ימות', פירוש כי אין לצפות עליו כי אבד היכולת לעשות תשובה ח"ו.
"על כן בני החביבים תלמדו למען השם בכל יום ספרי מוסר וגם לשמוע התעוררות, כי בטח בימים אלו תשמעו דברי התעוררות בהישיבה אז תקשיבו באוזן שומעת – ואוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין, ועיין בשערי תשובה לר"י… הקב"ה יורנו בדרך הישר.
אברך אתכם בכתיבה וחתימה טובה ושנת ברכת ושלו'. ממני אביכם אלי' לאפיאן.
הניגון "אלול" הרעיד לבבות…
מספר תלמידו ומשמשו הגרי"ד שלוסברג שליט"א: "שיחותיו של רבינו כל השנה עוררו מאד את הלבבות, אך במיוחד אלה של חודש "אלול". עד היום זוכרים התלמידים את הניגון המיוחד בו חזר רבינו על המילה "אלול" שהרעיד את הלבבות ואשר די היה בו כדי לפתוח פתח כפתחו של אולם בכל התלמידים
"היה זה בחודש אלול שנת תשכ"ח. רבינו הוזמן לישיבת "קמניץ" לשאת שיחת מוסר. את דבריו מיקד על מידות. בין יתר דבריו סיפר שהוא נזכר שלפני כ־50 שנה בזמן שהיה בוורשא (פולין) קרא סיפור שהרשימו מאד ואשר הופיע באחד מעיתוני התקופה. וזה הסיפור: בעל־כלב אילף את כלבו ושלח אותו מדי בוקר עם סל למכולת. בתוך הסל היה פתק ובו רשימת מצרכים. הכלב הנאמן ביצע את שליחותו ושב אל אדונו. כך היה מדי יום ביומו. בבוקרו של יום אחד שב אל אדוניו, אך הסל הכיל לחמניה אחת פחות. לתומו, חשב בעל־הבית שאך מקרה הוא. אך הדבר חזר על עצמו. במקום חמש לחמניות חזר הכלב רק עם ארבע. פנה בעל־הכלב לבעל־המכולת בטרוניא, אך זה האחרון השיבו: מה אעשה, לא שיניתי מאומה! שם אני בסל חמש לחמניות.
"התעלומה גברה והלכה. החליטו שניהם לעקוב אחרי הכלב ולבדוק פשרם של דברים. ואמנם התעלומה נתחוורה. הכלב החל לשנות את מסלולו הקבוע ובחר לו מסלול העובר דרך גינה צדדית בעיר. לתדהמתם כי רבה, באמצע הדרך ניגש הכלב אל כלב אחר ששהה במקום, כלב פצוע, בעל רגל שבורה שבקושי מצליח לדדות. משהגיע אליו, הוציא לו לחמניה מן הסל, והמשיך הלאה בדרכו אל אדונו!
בשלב זה של סיפור הדברים, דפק רבינו על השולחן והרעים בקולו: "הם (בעלי־החיים) לא חייבים בחסד! הדבר טבוע בהם! אבל אנחנו?!…"