השבוע פגשתי חבר טוב. אני יודע שאתה כותב, הוא אומר לי, אתה חייב לכתוב את הסיפור שלי, זה לא יכול להישאר אצלי אם זה יכול לשרת עוד אנשים…

מאת: הרב ישראל היימן

השבוע פגשתי חבר טוב. אני יודע שאתה כותב, הוא אומר לי, אתה חייב לכתוב את הסיפור שלי, זה לא יכול להישאר אצלי אם זה יכול לשרת עוד אנשים.

אז אני כותב…

רשות הדיבור לחברי הטוב:

עד לפני שלושה שבועות עברתי התמודדות קשה. לא חולי, לא משהו מסכן חיים, אבל בהחלט התמודדות שמקשה על החיים מאד, משהו שממש משבש את החיים, זה השפיע על המשפחה, זה השפיע על ההתנהלות בבית ובחוץ, גרם לי להרבה לחץ וחוסר רוגע ושלווה.

והעיקר, לא יכולתי מסיבות מסוימות לדבר על כך עם אף אחד, לא עם חברים ולא עם משפחה מחוץ לתא הגרעיני שכולל את אשתי וילדים שעדיין לא בגיל שבו אפשר לדבר על דברים כאלו.

הרגשתי שסף היכולת שלי מתקרב לקיצו, אני לא מסוגל יותר לסחוב.

וזה לא שלא עשיתי משהו, בדקתי כל מה שאפשר ברוחניות ובגשמיות, ניסיתי בכל דרך אפשרית לפתור את המצב הקשה בו הייתי. מומחים, רבנים, עצות, הדרכות, תפילות, קבלות, כותל, קברי צדיקים, עברתי הכל! ושום דבר לא עזר, הייתי מיואש, היה נראה לי, בייאושי, שמשמים נלחמים בי, לא רוצים את מה שאני עושה.

יום אחד בעודי עושה קניות לכבוד שבת עברתי ליד אולם שמחות קטן בו התקיימה באותה עת ברית אותה ערך ידיד שלי לבנו הרך הנולד. לא חשבתי להשתתף, אבל כשראיתי את אחד מצדיקי הדור שהגיע להיות סנדק יורד מהרכב ונכנס לאולם החלטתי שאני נכנס ומנסה לגשת אליו לאחר הברית ולשאול את אשר על ליבי.

לאחר הברית ניגשתי ושפכתי את ליבי בפני אותו צדיק הידוע בכוחו הגדול בברכותיו ובתפילותיו.

הוא שמע בקשב רב דקות ארוכות את נפתולי הייסורים שאני עובר, הוא שאל והתעניין קצרות בפרטים טכניים שונים ולא לקח לו יותר משניות ספורות לומר לי: אני לא מכיר אותך, לא יודע את כל הרקע, אבל זה נשמע לי נסיון, פשוט נסיון משמים. אל תעשה שום השתדלות, רק תפילות, פשוט להתפלל ותו לא מידי!!

האמת, יצאתי משם מאוכזב. אני מתפלל, לא מפסיק להתפלל, הוא לא חידש לי כלום…

אבל עד שהגעתי הביתה בתום מסע הקניות הקצר, כבר התחיל לטייל לו ניצוץ של הבנה בין המוח ללב.

הוא לא התכוון לתפילות שאותם התפללתי עד היום. הוא שמע שאני מתפלל, ובכל זאת אמר את זה. הוא הוסיף עוד משהו: זה נסיון, אין כאן שום דבר אחר, על זה תתפלל.

ואז ההבנה הסופית חדרה למוחי.

לפעמים יש צרה, לפעמים מועקה, אנשים עוברים כל מיני דברים בחיים. צריך תמיד להתפלל, כי בלי תפילה שום דבר לא זז. אבל לפעמים ריבון העולמים רוצה מאיתנו משהו אחר.

הוא מנסה אותנו בנסיון של תפילה, הוא רוצה שנפנים את המשמעות העמוקה של תפילה, הוא רוצה שנבין למה ובשביל מה אנחנו מתפללים.

הקב"ה לא צריך את התפילה שלנו בשביל שנאמר מילים, בשביל שנלמד להתנסח… הוא צריך שנתפלל בשביל שנכיר בזה שאנחנו לא לוקחים אלא הוא זה שנותן!!

אתה מבין את מה שהבנתי? גם עד היום הבנתי שהכל נמצא אצלו, כל ההצלחות, כל הישועות, כל הצרכים שלי ושל כולם, ואני צריך להתפלל בשביל לקחת ממנו, אני בכוחותי ובתעלולי התפילה והסגולות שלי אני לוקח ממנו את מה שאני צריך.

אבל כשהגיע נסיון התפילה, כשהתברר לי שהנסיון שלי הוא על תפילה, הבנתי שבוראי ויוצרי רוצה שאני אבין אל נכון את העניין, שהוא נותן ואני לא צריך לבקש לקחת אלא להכיר בכך שהוא נותן. כשמבקשים מתנה זה לא כמו שבאים לקנות במכולת. במכולת משלמים ולוקחים, מהבורא מקבלים מתנות.

זוהי הבחנה דקה מאד ששינתה לי את כל הנוסח של התפילה. לא התחלתי להודות לו על מה שיש כי זו סגולה להגיד מזמור לתודה, לא התפללתי כי תפילה מביאה ישועה, פשוט הכרתי בזה שהוא יתברך מחלק מתנות לפי ראות חכמתו העליונה, וזה התפרץ לי לבד, התודה על מה שיש לי, התפילה על מה שמפריע לי, הרצון להשיח את ליבי לפני מישהו שיש לו יכולות.

הפסקתי להגיד לו 'אני רוצה שיסתדר ענין פלוני' או 'אנא תסדר לי נושא פלמוני', פשוט השחתי את ליבי על מה שיש ועל מה שאין, על הדברים שנוחים לי ועל הדברים שפחות, והרגשתי שאני מדבר למישהו שיש לו יכולת לסדר לי את כל העניינים, אבל הוא, לא רק שלא חייב אלא לא מנהל בכלל סחר מכר עם אף אחד, הוא אוהב, הוא תומך, הוא מקשיב, הוא גם בעל יכולת.

והוא מעניק, נותן, שולח מתנות.

עד כאן סיפורו של חברי היקר, האמת שאני התפעמתי, ואתם?