היה זה בימי מלחמת יום הכיפורים, בלילה אפל במחנה צבאי שהתמקם במדבר. קבוצת הלוחמים נלחמה באזור זה כבר שלושה שבועות. מותשים ועייפים שכבו החיילים למנוחה קצרה, כשהמראות הקשים לא מרפים לרגע מלהופיע בראשם היגע. המראות ההם חלפו גם בראשו של אוריאל, חייל שזה לא מכבר חגג את שמחת נישואיו.
ניגוני התזמורת העליזים התחלפו להם עם רעמי התותחים, רעם מחריש אוזניים שקשה להתרגל אליו גם לאחר שעות בלתי פוסקות של התפוצצויות. מי יכול היה להאמין כי הבזקי הפלש של הצלם בחתונה, יתחלפו כה מהר עם הבזקי הפגזים שנחתו מסביבו. מעודו לא חשב כי ייטול חלק פעיל במלחמה ממש. לא כבמשחק, לא כמו באימונים המפרכים, אלא קרב, עם דם ואש ותמרות עשן.
שלשה שבועות בלבד נמשך השקט מן החתונה וממסיבות השבע ברכות, ולאחר מכן הגיע ראש השנה ויום הכיפורים כאשר קולו של החזן בבית הכנסת השתתק לפתע באמצע התפילה, הצפירה פוגגה את האווירה המרוממת והוא קיבל הוראה חד משמעית להתייצב ולצאת לקרב. הוא עוד הספיק להיפרד מאשתו הצעירה ואף ביקש ממנה לגשת אל ראש הישיבה שיעזור לה בתקופה קשה זו, כפי שעזר להם בתקופת החזרה בתשובה, ויתן את ברכתו, ומיהר אל הרכב הצבאי שהמתין לו ליד הבית.
הקרב היה קשה מאוד, המראות היו קשים לשחזור, כמו רובוט הוא ביצע את כל המשימות שהוטלו עליו, מתבונן בבעתה בחיילים המצריים המשוטטים בין הטנקים עם טילי הכתף בידיהם. טנקים עלו בעשן בזה אחר זה. גם הטנק שלו נפגע פעמיים ובנס לא עלה באש.
*
חלפה תקופה קצרה והגיעו הימים המעודדים. התמונה השתנתה בשדה הקרב ומאות טנקים מצריים היו בוערים, בס"ד התרחש המהפך. ולבסוף, דממת הפסקת האש. אך המתח טרם חלף, איש לא יכול היה לדעת האם הקרבות באמת הגיעו לקיצם. בכל רגע יכול היה המדבר להתעורר מחדש אל התופת הנוראה.
יוסי, סגן מפקד הפלוגה, לא נתן להרפות מהמתח ולו גם לרגע. השקט, כך אמר לפיקודיו, הוא מטעה, כמו השקט המדומה ששרר לפני פרוץ המלחמה. בכל שניה יכולה האש להתלבות שוב. הכוננות צריכה להיות במלואה. יוסי, שהיה חבר קיבוץ בצפון, הפך למפקד הפלוגה לאחר שהמפקד נהרג ביום השלישי לקרבות. הוא קיבל לידיו את הפיקוד וזכה להערכה רבה. כעת עבר בין הטנקים הפזורים בשטח כדי להחליף עם החיילים כמה מילות עידוד.
אוריאל המתין ליוסי שיגיע לטנק שלהם. זה כבר ארבעה ימים של שקט מוחלט, אולי גם הלילה ינסה לבקש ולקבל סוף סוף תשובה חיובית לשחרור. הקשר עם הבית רופף. מעולם לא חשב כי לדמעות יש ריח, עד שקיבל מכתב מהבית, אשר נדף ממנו ריח של דמעה צורבת, וגעגועיו העיקו עליו. "יוסי, האם יש סיכוי להשתחרר לאיזה יום? אפילו לכמה שעות", שאל, ביקש, אפילו התחנן.
יוסי לא חשב אף לרגע. "אין כל סיכוי להשתחרר בימים הקרובים", השיב מיד. "המצב מתוח, אתה יודע. בצמרת הפיקוד דורשים לשמור על כוננות מלאה, אין שחרורים. אין חופשות".
"אבל אתה יודע", ניסה אוריאל שוב, "זוג צעיר, לפני שבועות ספורים התחתנו, רק להגיד שלום ולחזור".
"צר לי מאוד", השיב, "אבל אין סיכוי, חבל על הבקשה, איש לא ישחרר אותך מפה. אפילו האלוקים בו אתה מאמין, לא יוכל להוציא אותך לחופשה" (עפ"ל).
אוריאל, שעד עתה עוד שמר על קור רוח, לא יכול היה להבליג. הנושא הדתי לא עלה על הפרק במלחמה. פה ושם, לנוכח המראות הקשים היו שזרקו מספר מילים של התרסה או השלמה, אוריאל שהיה החרדי היחיד עם הציציות המשתלשלות על בגדי החאקי. החיילים לא התגרו בו כלל, אבל דבריו של המ"פ היו התרסה גלויה.
מאוכזב מהתשובה הנחרצת, החליט להשיב מלחמה: "יוסי, אני רוצה שתחזור בך ממה שאמרת. אין סיבה שתדקור אותי במילים הקשות הללו. אם אתה לא רוצה לשחרר אותי, זו זכותך. אתה כאן המפקד. אבל אם הקב"ה ירצה שאני אצא מכאן לחופשה, אין מי שיוכל למנוע זאת בעדו, גם לא אתה".
יוסי הופתע מהמתקפה, לרגע החליט לקטוע את הויכוח מיידית, אבל ה'קיבוצניק' שבו בער והצית מחדש את האש: "אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה אוריאל, אבל אני יוסי המ"פ אומר לך שוב: אף אחד בעולם לא יוכל להוציא אותך מכאן לחופשה", סיים את המשפט הכפרני, ומבלי להמתין לתגובה נעלם אל החשיכה.
אוריאל שתק, מה לו ולוויכוח סרק עם קיבוצניק שאינו יודע מה הוא סח. חבריו של אוריאל טפחו על שכמו, גם הם רחוקים מיהדות, אך הימים המשותפים בתוך הטנק הלוהט, קירבו את הלבבות. "אל תשים לב אליו", ניסו להרגיע אותו.
*
למחרת, עפעפו החיילים מול מסוק רעשני ומאביק שנחת בסמוך, פולט מתוכו צוות קציני רפואה, שנכנסו אל אוהל המ"פ. לאחר דקות ספורות נתקבלה הוראה להתכנס בסמוך לאוהל. אחד הקצינים שהגיע במסוק, סיפר לחיילים על הציוד החדיש שהגיע מארה"ב, ובין השאר על ערכת עירוי חדשנית שפותחה במעבדות המחקר האמריקאיות. החיילים הכירו את העירויים עם המחטים העבים שהיו חלק מהציוד הרפואי של הפלוגה. זה לא היה נעים להיפצע, אבל גם המחט העבה בזמן עירוי הדם היתה גורם מאיים. וכך, במסגרת הרכבת האווירית, הגיע גם ציוד חדש זה ובו מחטים חדשניות זעירות ממש.
קצין הרפואה הסביר לחיילים את טיבו של הציוד הרפואי החדש וביקש להדגים את המחט החדשנית. "מי מתנדב?" שאל ואוריאל, מיד הרים את היד. השרוול של זרועו הורם, הקצין ניקה בתמיסת חיטוי את אזור הווריד והראה לחיילים כיצד להחדיר את המחט הזעירה אל הווריד. אוריאל כמעט ולא חש את הדקירה. הקצין סיים את ההדגמה הוציא את מחט העירוי מהווריד, או לפחות כך חשב שעשה, וביקש לארוז את הציוד.
גם בלהט השמש היוקדת ניתן היה להבחין בחיוורון שפשט לפתע על פניו, המחט פשוט נעלמה. צינור העירוי היה בידיו אבל קצהו היה חלול ללא המחט. לרגע התבונן סביבו, מחפש אולי היא נשמטה לאיזה מקום, אבל בשבריר של שניה, הבין את המשמעות, המחט נותרה נעוצה בתוך הווריד, אולי אפילו עמוק יותר ואם חלילה היא תעשה את דרכה אל תוך הגוף, זה עלול להיות גזר דין מות.
"אל תזוז מילימטר", קרא הקצין אל אוריאל. קיבע את היד לבל תזוז ממקומה והורה לטייס המסוק להדליק את המנוע. אלונקה נפרשה ברגע, ואוריאל, שעדיין אינו מעכל את מה שקורה במהירות כה רבה, כבר הושכב על האלונקה והובל אל בטן המסוק. יוסי המפקד היה בהלם. כהרף עין הפך האירוע שאמור היה לאוורר אותם קצת מאימי המלחמה, לסיפור של חיים ומוות. הוא עוד הספיק לאחל לאוריאל לחזור בשלום, לפני שראה אותו נבלע בתוך המסוק הממריא אל על.
החיילים המופתעים מההתרחשות ניסו להתרחק מהמקום במהירות, לפני שיתכסו בענני האבק המדברי. אבל יוסי המ"פ, היה תקוע על מקומו מאובן. הוא הסתכל אל הקרקע כשמשב הרוח של להבי המסוק פיזר את החול לרגליו ומשהו נצנץ לעברו. הוא התכופף אל החול הלוהט, ממשש את הגרגירים הזהובים. ואז ראה למרגלותיו את המחט הזעירה מונחת לה בשלווה על החול הצהוב, אינה מודעת למהומה שחוללה רגע קט קודם לכן…
*
לימים, כאשר כבר חבש את ספסל הלימודים של אחת הישיבות החשובות בארץ, סיפר ר' יוסף, הקיבוצניק לשעבר: "כאשר ראיתי את המחט על הרצפה, ידעתי שעומדות בפני כעת שתי אפשרויות: האחת, ליטול את מכשיר הקשר ולהודיע למסוק המתרחק לשוב אל הבסיס עם אוריאל, אבל חשתי בוודאות כמעט מוחלטת שאם אעשה זאת, אשאר בלי מכשיר הקשר היחיד שהיה לפלוגה. בדרך כלשהי הוא מן הסתם יפסיק לעבוד…
האפשרות השניה היתה להודות שאם האלוקים רוצה, אין מי שיוכל למנוע זאת בעדו. בחרתי כמובן, באפשרות השניה. ולכן אני כאן…"
רצון יראיו יעשה. צריך רק לבקש, ולהאמין.
('האמנתי כי אדבר'; הובא בגיליון 'קבלת שבת)