בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר יצאתי להתכונן לתפילה על ידי טבילה במקווה וסדר לימוד קצר כנהוג. בדרך ראיתי אברך מסתובב סהרורי, תמהתי ביני לבין עצמי מה הוא עושה כאן בשעה כה מוקדמת, שמא קרה משהו?!
פניתי לאברך בשאלה אם הוא צריך עזרה כל שהיא, הוא ענה שאשתו מתפתלת מכאבי שיניים עזים, ויש לה תור לרופא בהמשך היום, אבל בינתיים היא סובלת ולא נרדמת…
מיד חישבתי דרכי ופניתי להליכה מהירה לכיוון הבית. למרות שאפסיד חלק מההכנות, אבל צער של יהודי זה למעלה מהכל (למרות שזה לא דבר קל לשנות סדר יום).
איך שהתחלתי לצעוד את הצעד הראשון, לא יודע למה – הכנסתי את ידי לכיס החליפה שלי ומיששתי שם באופן לא רצוני, והנה הוצאתי משהו מהכיס, זה היה… משכך כאבים 'היבופן פורטה'!
לא האמנתי למה שאני רואה. חשבתי לרגע שאליהו הנביא הכניס לי זה עתה את הכדורים לכיס…
חלפו מספר שניות של התרגשות ונזכרתי:
לפני שלושה שבועות עברתי עקירה בשן, והרופא נתן לי את הכדורים האלו למקרה הצורך. לא צרכתי את הכדורים, והם נשארו בכיס של החליפה שלושה שבועות, בדיוק בשביל הרגע המיוחד הזה שבו הקב"ה החליט לשלוח את האברך לרחובה של עיר ללא כל הגיון כדי לפגוש אותי שאתן לו את הכדורים עבור אשתו.
זה לא מאליהו הנביא ששם לי את זה בכיס, אלא מקודשא בריך הוא בכבודו ובעצמו שדאג להקדים מזור לכאבים של הגברת הסובלת.
מה גם, שאילו הייתי שם לב שהם בכיס הייתי משאיר אותם בבית, וכאן לא שמתי לב לכך מספר שבועות, שזהו פלא בפני עצמו.
למותר לציין שהמשכתי את סדר יומי כמתוכנן. אחרי הצהריים פגש בי האברך ואמר שמעוצמת הכדור אשתו הצליחה לישון עד לשעת הצהריים, והתעוררה חדשה ורעננה עם כוחות חדשים ממש, ובהמשך היום כבר הלכה למרפאה לטיפול. אילו היה זה כדור רגיל זה לא היה משפיע כל כך הרבה שעות.
(טיב הקהילה)