שעת ערב שגרתית, בסתם יום של חול. בקצה הרחוב עומד יהודי נכבד בגיל העמידה, ולפתע הוא מבחין באדם צעיר שחולף לנגד עיניו.
"מוישה, חכה רגע!" – הוא קורא לעברו של הצעיר, שמשפשף את עיניו וקורא בהפתעה: "רב'ה שמואל?"… '
"כן כן", מחייך הרב'ה שמואל, מלמד תשב"ר מיתולוגי, שכבר עשרות שנים מכהן בתפקיד. מוישה זה עבר תחת ידיו, כמוהו כל אחיו, בני דודיו, שכניו וחבריו… למעלה מאלף ילדים כבר הספיק לחנך בידיו האוהבות!
עכשיו הוא עוצר את מוישה – שהיה תלמידו לפני כעשור ומחצה, ואומר לו: "אני חייב להראות לך משהו, חייב!"… מוישה נעמד על עומדו, והרב'ה שמואל הוציא את ארנקו, ומתא פנימי משך החוצה פתקה קטנה, עליה התנוסס כתב יד ילדותי ועליז.
"מזהה את הכתב?" – הפנה הרב'ה שמואל את השאלה למוישה, שהשיב מיד: "כן, זה הכתב שלי, אבל זה מזמן, שנים עברו מאז!"
"אכן כן", חייך הרב'ה שמואל, "זה פתק שאותו כתבת, כשהיית כבר ילד גדול, ואחיך הקטן למד אצלי. הוריך לא היו בבית באותו בוקר, ואחיך מסיבה כלשהיא איחר לבוא לכיתה. אתה – כאח בוגר, כתבת עבורו את פתק האיחור. אבל ניצלת את ההזדמנות והוספת עוד כמה מילים: 'לרב'ה שמואל היקר, שדואג לכל התלמידים ומשקיע בהם באהבה, ואנחנו אוהבים אותו כל כך…".
"זהו" – אמר הרב'ה שמואל – "אתה רואה? זה מה שכתבת, בעודך ילד. אבל המילים הללו, מקרב לב תמים וזך, מילים שמביעות הערכת אמת שאין דומה לה – נחקקו בלבי. עד כדי כך, שגם היום, עשור וחצי אחרי, אני מחזיק את הפתק בארנקי, ובכל רגע קשה בעבודה, כשאני חש שכוחותיי לא עומדים לי עוד – אני מוציא את הפתק הזה, ומתחזק בעזרתו!".
סיפור זה, שמקורו בעלון 'משמרת השלום', חושף עד כמה מילה טובה מעניקה כוחות לכל אדם ואדם, ואפילו מחמאה של ילד לאדם מבוגר ביכולתה לנסוך כוחות ולתת עוז ותעצומות…
('פניני פרשת השבוע')