בסיום מסכת אנחנו אומרים: "לא נתנשי מינך מסכת… ולא תתנשי מינן, לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי", כלומר, אנחנו מתפללים שלא נשכח את המסכת ושהיא לא תשכח אותנו.
שאל הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי ראש ישיבת 'עטרת ישראל', מה הפירוש ב'לא תתנשי מינן', וכי למסכת יש זכרון שהיא צריכה לזכור אותנו?!
ותירץ על פי מעשה שהיה, ששמע מראש ישיבה אחד, ששמע מבעל המעשה עצמו. בעיירה מיר בחו"ל היה תלמיד חכם אחד גדול בתורה, בשם רבי אהרן, שישב כל העת בבית המדרש ולמד תורה מבוקר ועד ערב, עם חברותא בשם רבי נחום.
כל כך גדלה התמדתו, שגם לארוחת הצהרים לא הגיע לביתו, והיה אדם אחד שהביא לו את מאכלו לבית המדרש.
פעם הגיע השליח עם האוכל לבית המדרש, ומצאו נעול. הדבר עורר את פליאתו, כיון שתמיד היה השער פתוח, ולא היתה כל בעיה להיכנס. הוא לא רק תמה, אלא גם נבהל, אולי קרה משהו למתמיד המופלג.
השליח החליט לטפס דרך החלונות ולבדוק מה קורה בפנים בית המדרש. למרות שחלונות בית המדרש היו גבוהים מאד, שום דבר לא עיכב בעדו. הוא הביא סולם גבוה וטיפס עליו, עד שהגיע לאחד החלונות והציץ דרכו אל פנים בית המדרש.
המחזה שנגלה לעיניו היה נורא ואיום. רבי אהרן עמד לפני ארון הקודש הפתוח, וצעק אל תוכו בצעקות נוראיות "מסכת בבא קמא – מה יהיה עם ר' נחום (היה זה כאמור החברותא של רבי אהרן, שנחלה במחלה פלונית והיה חולה מסוכן), מסכת יבמות – וכי תוכלי לשכוח את כל הפעמים שלמדתי אותך ביגיעה ובעמל, מסכת בבא מציעא – האם תשכחי את החולה, הלא למדתי אותך פעמים רבות!"…
כך צעק כמה פעמים אל תוך ארון הקודש, ושב ללימודו.
ור' נחום החולה הבריא ושב לאיתנו.
למדנו מכאן, אמר רבי ברוך מרדכי אזרחי, שיש מושג כזה שהמסכת לא שוכחת את מי שלמד אותה, ועמל ויגע עליה! וכמובן שכל זה יפעל רק אם התלמיד חכם למד את המסכת מתוך קדושה וטהרה, וללא הפסק – שלא השיח בדברי חולין באמצע הלימוד, וכו'.