הרב ישראל ליוש
"בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ…" (תהילים ע"ט)
הגמרא במסכת קידושין דף ל"א ע"ב מספרת על אבימי שהיה מהדר מאוד במצוות כיבוד אב ואם. חמשה בנים היו לו לאבימי, וכולם היו עדיין סמוכים על שולחנו, ובכל אופן כאשר אביו – רבי אבהו היה נוקש על הדלת, לא היה מניח לאחד מבניו לפתוח לו את הדלת, אלא בעצמו היה מזדרז לפתוח לו את הדלת.
יום אחד ביקש ממנו אביו להשקות אותו מים, עד שהספיק אבימי להגיש לו כוס מים, התנמנם רבי אבהו. אבימי לא עזב את המקום, אלא התכופף לעבר אביו, עמד מעליו עם כוס המים, והמתין עד שיתעורר, כדי שיהיה מוכן להגיש את המים מיד כשיתעורר.
מספרת הגמרא שבזכות מעשה זה, בשעה שגחן על אביו, סייעו לו משמיא והתחדש לו מדרש על פרק ע"ט בתהילים 'מזמור לאסף אלוקים באו גויים בנחלתך…'.
רש"י מבאר שהמדרש שנתחדש לו הוא, שהרי לכאורה היה מתאים יותר לו היה כתוב 'קינה לאסף', שהרי הוא מקונן שם על חורבן בית המקדש, אם כן מהו המזמור?
אלא, אסף אמר שירה על שהקב"ה כילה חמתו על העצים והאבנים שבביתו, ומתוך כך הותיר פליטה בישראל, שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד.
מדברי הגמרא נראה כי יש קשר בין מצוות כבוד אב ואם, לבית המקדש, שהרי אם לא כן, מדוע זכה לחידוש דוקא בפרק העוסק בענין חורבן בית המקדש. וההקשר טעון ביאור!
במדרש איכה רבה גם נראה קשר זה, שהרי כשהמדרש מבאר מדוע כתוב 'מזמור לאסף' ולא 'קינה לאסף', הוא מביא משל העוסק בקשרי אבו ובנו: משל למלך שעשה בית חופה לבנו, סייד אותה, פיאר אותה בקנים ובציורים נאים, אך בנו יצא לתרבות רעה. מיד כששמע זאת המלך, עלה לחופה, קרע את הווילונות ושיבר את הקנים.
כשראה זאת החונך של בן המלך, נטל כלי זמר והחל מזמר. אמרו לו: 'המלך הפך חופתו של בנו, ואתה יושב ומזמר?' אמר להם: 'מזמר אני על שהפך את חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו!'.
כך אמרו לאסף: הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר?' אמר להם: מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל'.
נראה שהדברים יובנו עפ"י דברי הגמרא בקידושין דף ל' ע"ב: 'ת"ר שלשה שותפין הן באדם, הקב"ה ואביו ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני'.
מבואר בדברי הגמרא, שכאשר אדם מכבד את אביו ואמו, הרי הוא מכבד את מי ששותף עם הקב"ה ביצירתו, וממילא גם הקב"ה מתכבד עי"ז, ולכן חפץ הקב"ה לדור ביניהם, כי הוא רואה שאדם זה מכבד את יוצריו.
אם כן נבין, בשעה שרואה הקב"ה שאבימי כה מכבד את אביו, הוא רוצה להראות לו קרבה מיוחדת, כפי שמגיע למי שמכבד את יוצריו, ולכן הוא מסייע בידו להבין מדרש המבאר שגם בריחוק שנוצר בינינו לקב"ה, זהו רק חימה על עצים ואבנים…
ומי שמכבד את אביו כאבימי, יכול לקונן ע"כ שבאו גויים בנחלת ה', ולבקש שיחזיר ויבנה את בית המקדש וישרה את שכינתו שם, כי המכבד את הוריו, השותפים ביצירתו, יכבד גם את הבורא השותף הנוסף ביצירתו.
***
באחד ממושבות העולים שקמו בתקופת קום המדינה, התגוררה משפחה שלא שמרה תורה ומצוות כדבעי. אך בנה בן ה-14 התקרב אל צור מחצבתו והשתדל להקפיד ככל יכולתו על כללי ההלכה.
יום אחד ראה הבחור את אמו יוצאת למשק שמאחורי הבית ושוחטת תרנגול עם סכין גילוח. חשכו עיניו… הנה הוא מגלה שמאכילים אותו בבית נבילות וטריפות! גם שמירת השבת בבית ובמושב היתה לקויה מאוד, ולכן החליט לעזוב את הבית. הבחור התגלגל מהכא להתם, עד שהגיע לישיבת חברון בירושלים.
באחד הימים קיבל מכתב מהוריו, בו הם מספרים לו שהאב שבר את גבו כאשר יצא לחרוש את השדה, ומבקשים את עזרתו שישוב לביתו לסעוד אותו, כי מאז הוא נפל למשכב.
בחורי הישיבה שטיפלו בנער זה לא ידעו כדת מה לעשות, האם לשחרר את הבחור לשוב אל ביתו? הם ביקשו מהג"ר משה שטיגל שיפנה את שאלתם אל המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל שהתגורר באותם ימים בירושלים. המשגיח זצ"ל עיין בשאלה, ולבסוף הפטיר: 'תשאל את החזון איש!'.
'לקחתי עימי את הבחור' – מספר הרב שטיגל – 'ונסענו לבני ברק. השארתי את הבחור בביהמ"ד שבבית החזון איש, ואני נכנסתי אל הקודש פנימה, הצעתי בפני מרן את כל העניין, ומיד הגיב: 'לא היה לכם את מי לשאול בירושלים, כי באתם לשאול אותי?. סיפרתי לחזו"א שהייתי אצל המשגיח רבי יחזקאל, והוא שלח אותי לכאן.
הרצינות ניכרה היטב על פני מרן החזו"א, והשיב: 'זאת אומרת שהבן יעזוב אבא חולה ולא יבוא אליו?! ועוד שאני אמרתי ככה! איך יכול אני לומר כדבר הזה? על הבחור לשוב לביתו!' – הורה החזו"א
העזתי פני ושאלתי: 'אבל לא אוכלים שם כשר?! וגם שמירת השבת אינה כהלכה?!'. החזו"א השיב: 'שישתדל לאכול כשר!', ומיד שאל אותי: הבחור נמצא כאן?, עניתי בחיוב וקראתי לבחור להיכנס מבית המדרש. כשפגשו החזו"א אמר לו: 'סע הביתה ותשתדל לחיות חיי עיר ולא חיי מושב הקרויים מתים'.
***
מעשה נוסף המעיד על גודל החמרתו של מרנא החזון איש זצ"ל בענייני כבוד אב ואם. אברך חלה במחלה אנושה ל"ע, והרופאים אמרו נואש לחייו. בצר לו החליט החולה לנסוע להתברך אצל ה'חזון איש'. הדרך באותם ימים לא היתה קלה וקצרה, גם מחיר הנסיעה לא היה זול, אך מצבו הקשה וייאושו הרב לא הותירו בידו כל ברירה. הוא עשה מאמצים גדולים לגייס את הסכום הנדרש, וכשגייס גם את כוחותיו הדלים, נסע לבני ברק אל החזון איש.
כשהגיע, שאל אותו החזון איש: 'האם יש לך הורים?'. 'כן, ב"ה יש לי הורים' – ענה החולה,
'במה הם מתפרנסים?' – התעניין החזו"א. 'פרנסתם בקושי ובדחקות נוראה' – השיב.
נענה החזון איש ואמר: 'בוא וראה חשבונות של בני אדם, חולה אנוש סובל טלטולי דרך קשים, מוציא הוצאות מרובות כדי להתברך מפי אדם שספק יעזרהו ספק לא, הקב"ה הבטיח בתורתו: 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך!' הבטחה מפורשת…! אמור נא לי' – סיים החזון איש – 'מתי הוצאת על הוריך ולו מחצית מהסכום שעלתה לך נסיעה זו…?'
הדברים שנאמרו מן הלב, נכנסו אל לבו של האברך החולה, ובאותה שעה קיבל על עצמו להתמסר בכל מאודו למצות כיבוד הורים. ואכן כדברי החזו"א וכהבטחת התורה, מחלתו נעלמה, והוא זכה להאריך ימים.