יום ראשון ו' בסיון תשע"ט
גוי ששכרו ממנו את רשותו לצורך עירוב חצרות – האם רשאי לחזור בו ללא השבת דמי השכירות?
כפי שלמדנו, חצר שדרים בה יהודים וגוי, גזרו חכמינו ז"ל שלא יחול בהּ 'עירוב החצרות' אלא אם דיירי החצר היהודים ישכרו מהגוי את רשותו. ואם סיכמו על השכירות ללא הגבלת זמן – כל עוד שהגוי אינו חוזר בו, השכירות אינה בטֵלה. וכשהגוי חפץ לחזור בו – רשאי לעשות זאת מיד לאחר השבת הראשונה שבה חלה השכירות, כיון שביכולתו לטעון כי לא היתה כוונתו בשכירות זו אלא לשבת אחת.
ונחלקו הפוסקים בנוגע לַהֲשָׁבַת דמי השכירות: לדעת הרמ"א אם אינו משיב את דמי השכירות, אינו רשאי לחזור בו, כיון שהיהודי יכול לטעון כי דמי שכירות אלו ניתנו רק על דעת שהשכירות תחול למשך תקופה ארוכה; והקלו חכמים שבכוח טענה זו השכירות לא תתבטל, וניתן יהיה לעשות עירוב חצרות. ולדעת פוסקים רבים, השכירות בטֵלה גם ללא השָׁבת דמי השכירות; ויש להחמיר כדעה זו.
ברם, לפני השבת הראשונה – אף אם הגוי חפץ להשיב את דמי השכירות, אינו רשאי לחזור בו, שהרי הסכים מתחילה לביצוע השכירות, והיהודי זכה בה, ועליה אפוא להתקיים לפחות לשבת אחת. ויש אומרים שאם היהודי טרם החזיק בחצר, רשאי הגוי לחזור בו בכפוף להשָׁבת דמי השכירות.
[שו"ע שפב, ו, משנ"ב כג-כה, ושעה"צ כא-כב; ביאורים ומוספים דרשו, 41]
גוי ששכרו ממנו את רשותו לתקופה מסוימת ובתום התקופה הוא מעוניין להמשיך – האם צריך לשכור ממנו מֵחדש?
בהמשך לאמוּר: אם סוּכַּם כי השכירות היא למשך תקופה מסוימת, כגון עשרים שנה, הדין כך: לפני תום תקופת השכירות, אין הגוי רשאי לחזור בו. ואף אם ישיב את דמי השכירות, אין הדבר מבטל את השכירות, כיון שבשעת ביצוע השכירות נתן היהודי את דמי השכירות ו'קנה' בכך את השכירות למשך כל התקופה.
ולעומת זאת, בתום תקופת השכירות – השכירות בטֵלה מאליה; ואף אם הגוי ניאות להמשיך ולהשכיר את רשותו, יש לשוב ולשכור ממנו את רשותו מֵחדש. ולא זו בלבד, אלא שצריך אף לשוב ולערב עירוב חצרות מחדש, כיון שבשעה שבטלה השכירות, בטֵל גם העירוב, שהרי אין עירוב חל ללא שכירות מהגוי; (ועוד, שיתכן שהרי זה כאילו התנו מראש שהעירוב יחול רק עד לתום תקופת השכירות).
אולם, בדיעבד, אם שבו ושכרו מהגוי את רשותו, ולא עירבו מחדש – אם פת העירוב קיימת ומונחת במקומה בשעת כניסת השבת, רשאים דיירי החצר להסתמך עליה כפת של עירוב חצרות, כאילו עירבו מחדש. ויש אומרים שבאופן שלא גבו פת מכל דיירי החצר, אלא אחד מהם זיכה מפיתו לכולם, אין העירוב חל אפילו בדיעבד. ומאידך, יש שכתב שאם תקופת השכירות נשלמה ביום חול, ושבו ושכרו מהגוי את רשותו לאלתר, כך שלא חלפה אפילו שבת אחת ללא שכירות – העירוב אינו בטֵל כלל.
[שו"ע שפב, ז, ומשנ"ב כו-כז; ביאורים ומוספים דרשו, 23 ו־43; (ביה"ל שם א, ד"ה צריך)].
גוי שהשכיר את רשותו ומת – האם השכירות בטֵלה מאליה?
בהמשך לאמוּר: אם שכרו מהגוי את רשותו לזמן מוגבל, ובתוך תקופת השכירות השכיר הגוי את דירתו לגוי אחר – אין צורך לשוב ולשכור מהשוכר הגוי, מפני שאין באפשרותו של המשכיר הגוי להשכיר לשוכר הגוי את הזכות שיש לדיירי החצר היהודים ברשותו, כלומר, את השכירות ששכרו ממנו לתקופה מסוימת; וממילא, חלקם של יהודים אלו ברשותו של המשכיר הגוי, לא הושכר כלל לשוכר הגוי. וכן אם הגוי מכר את דירתו לגוי אחר בתוך תקופת השכירות – השכירות אינה בטֵלה, כיון שאין בידו למכור את חלקם של היהודים, השכוּר להם; אך יש חולקים בנוגע למכירה, וראוי להחמיר. וכמו כן, אם המשכיר הגוי מת בתוך תקופת השכירות, השכירות אינה בטֵלה עד לתום התקופה, ואף אם היורש חפץ לבטלהּ.
ברם, בשני המקרים האמוּרים – אם שכרו מהגוי את רשותו לתקופה בלתי מוגבלת, השכירות מתבטלת מאליה, ואף אם השוכר הגוי, או היורש, מעוניינים להמשיך בהּ; ויש לשוב ולשכור מֵחדש מהשוכר או מהיורש. ואם כי לדעת הרמ"א הנ"ל, יתכן שכל עוד לא הגיעו דמי השכירות בחזרה לידי היהודי, השכירות במקומה עומדת; אין להקל בדבר, כיון שרבים חולקים על דעת הרמ"א, וכנ"ל.
[שו"ע שפב, ח, משנ"ב כו, כח ו־כט, ושעה"צ כו ו־כח; ביאורים ומוספים דרשו, 45]