מנהג ישראל מקדמת דנא, לתת הרשאה לרב העיר, רב הקהילה וכדומה, למכירת החמץ לגוי לפני הפסח. והורו פוסקי זמננו כי ניתן לבצע את ההרשאה בשיחה טלפונית, ויש שהורה שניתן גם לשלוח שליח לביצוע ההרשאה.
אולם, יש מהאחרונים שכתב שנותן ההרשאה צריך לחתום בעצמו על כתב ההרשאה אצל הרב, והוסיף כי שטרי ההרשאה הנמסרים לגוי יחד עם שטר המכירה, משמשים כהוכחה – הנדרשת מצד דיני הקנין – לזֶהות המוכרים.
ונהוג לערוך 'קנין' על הרשאה זו כדי 'לחזקהּ', הגם שמן הדין אין צורך בכך (ראה רמב"ם מכירה ה, יא-יג ושו"ע חו"מ קפב, א).
[ביאורים ומוספים למשנה ברורה דרשו, תמח, 47]
♦ ♦ ♦
שטר מכירת החמץ לגוי, לדעת השולחן ערוך הרב והחתם סופר יש לעורכו באופן התקף גם לפי חוקי המדינה; ויש שכתב בנוגע לרישום בטַאבּוּ, שאין צורך לרשום את הקרקעות והדירות הכלולות בשטר המכירה על שם הגוי, אך יש להודיעו כי המכירה הינה על פי דיני התורה.
ובארץ ישראל בזמננו, שהשלטון בידי יהודים שאינם שומרי מצוות – יש אומרים שאין צורך לערוך את השטר באופן התקף לפי חוקיהם, מפני שאין להם תוקף של 'דינא דמלכותא', שהרי אף הם חייבים לנהוג על פי התורה.
ומפעלים שבעליהם אינם שומרי מצוות וכוונתם במכירת החמץ רק למען קבלת ההכשר, יש אומרים שמכירתם אינה חלה כאשר אינה תקֵפה לפי חוקי המדינה, אך יש אומרים שכיון ש'דברים שבלב אינם דברים', ואין דינם שונה משל שומרי מצוות.
[ביאורים ומוספים דרשו, תמח, 38 ו־43]