שח כ"ק אדמו"ר מרחמסטריווקא (ארה"ב) שליט"א: צריך לדעת מתי יש צורך לייסר את הילד בשביל לחנכו, ומתי אין לעשות מזה שום עסק. הרבה פעמים נדמה לאדם שבוודאי צריך להוכיח את הילד על מעשיו, בעוד שלאמיתו של דבר מדובר בדבר שאינו שייך לעניין חינוך הילד כלל, כדוגמת מה שמצינו בגמרא (יומא עח, ב) ובשו"ע (או"ח סי' תקיא, ב) שבדבר שהוא 'רביתיה' של התינוק אין לחוש כלל אם עושה דבר שאינו כראוי.
וביותר צריך האב לשקול בדעתו כאשר הילד עולל דבר שמפריע לו מאוד, אך בעצם לא עשה שום עוולה שצריכים לחנכו שלא לעשות כן – אזי אין זה נכנס בגדר חינוך, כי אם בגדר 'תיקון המידות' של האב, שצריך להשריש בקרבו מדת הסבלנות, להתאפק ולסבול מעשי הילד.
טבע ילד קטן אינו דומה לטבע איש מבוגר, לדוגמא, טבע הילדים הוא לרוץ ולקפוץ, זהו דבר שהטביע הקב"ה בהם. "א קינד איז א קינד, און אזוי דארף זיין. א קינד וואס ווילד'עוועט גארנישט, דארף מען מברר זיין צו עפעס איז נישט אין ארדענונג מיט דעם קינד" [ילד זה ילד, וכך צריך להיות. ילד שאינו משתולל צריך לבדוק שהכל בסדר אצלו…]. על כן, אף אם יזדמן לפעמים שקשה לאב לסבול טבע הילדות, אין בכך שום סיבה לייסר את הילד, שהרי הוא לא עשה שום עָול.
ואף שלפעמים הדבר קשה מאוד, כי מעשי הילד מפריעים ביותר, כגון בערבי שבתות וימים טובים כאשר טרודים בצרכי הכנת שבת ויו"ט, אעפ"כ צריכין לסבול את מעשיו בסבלנות, וביחוד בזמננו צריכים חיזוק רב מאוד בעניין הסבלנות.
והאמת שהדברים הללו אמורים בכלליות, כלפי כל דבר שצריכים להבליג עליו בסבלנות, אבל בפרטיות נוגע הדבר לעניין טיפול וחינוך הילדים.
שמעתי מזקנתי ע"ה מעשה פלא שאירע אצל אביה אא"ז הרה"ח רבי ישראל שמעון שיין ז"ל. פרנסתו היתה ממלאכת הכתיבה, שכן היה לו כתב נאה ומפואר, וכל מוסדות התורה בעיה"ק ירושלים ת"ו, כאשר היו צריכים מכתב מעשה ידי אומן בחרוזים מחוכמים או לצייר ציורים המרהיבים את העין לאיזה נגיד תומך תורה, היו שוכרים אותו שיכתוב ויצייר להם את המכתבים.
פעם אחת נתבקש מאחד מהמוסדות לערוך מכתב אומנות, ואמרו שהדבר דחוף מאוד, כי צריכים לשלחו למחרת על ידי הדואר, לכן ביקשוהו להזדרז לערוך המכתב באותו יום כדי שיהיה מוכן בזמן להשלח למחוז חפצו.
זקני ז"ל ניאות להם, הלך לביתו וערך המכתב במשך אותו היום. הוא השקיע בו כוחות רבים על מנת שיצא כלול בהדרו, וארכה לו הכתיבה כמה שעות, עד שהושלם המכתב בשלימות ובהידור, והניחו על שולחנו מוכן למסירה ליום מחר.
למחרת בבוקר הלך להתפלל שחרית, ובתוך כך הבחינה זקנתי ע"ה שבתה הצעירה אינה מטרידה אותה במשך זמן מסוים, והיה לפלא בעיניה למה אינה שומעת ממנה. הלכה אחריה לראות מה היא עושה, וכשנכנסה לחדרו של זקני לא האמינה למראה עיניה – הילדה לקחה את המכתב והתחילה לשחק בו, ולכלכה את כל המכתב בדיו עד שנתקלקל לגמרי.
זקנתי שידעה כמה כוחות השקיע זקני במכתב זה, התחילה לגעור בה: "דו ווייסט וואס דו האסט געטוהן" [אינך יודעת מה עשית] עוד מעט כשישוב אבא הביתה ויראה מה שעשית – איני יכולה לשער מה שיעשה לך! כך צעקה עליה על העָול הגדול שעשתה.
כעבור זמן מה הגיע זקיני ז"ל הביתה וסיפרה לו זקנתי תיכף מה שעוללה הילדה. נענה ואמר בניחותא: "הלא האשמה לא מוטלת עליה כלל – "וואס האסטו דען געוואלט, זי איז דאך נאר א קינד, ווייסט זי דען וואס זי האט געטוהן" [היא רק ילדה, היא אינה יודעת מה שעשתה]. האשמה מוטלת עלי, שהייתי צריך להיזהר להטמינו במקום שילד לא יוכל להגיע אליו! ועל אתר התיישב בשלווה לערוך את כל המכתב מחדש כאילו לא קרה דבר…
שמעתי הרבה מעשיות נאות ממידותיו התרומיות, אבל ממעשה זה נתפעלתי ביותר, והוא מוסר השכל עד היכן צריכה להגיע מדת הסבלנות עם ילדים.
(אמרות טהורות, פ' עקב)