יקותיאל יהודה גנזל
הרגעים הללו בהם אתה מרגיש חסר-ישע אל מול החזק ממך, לא מוגן, עזוב, ערטילאי, הם לא רגעים פשוטים. בכלל לא. המצבים הללו באים גם תמיד בלי הזמנה. הם לא מרימים טלפון, גם לא דופקים על הדלת. הם פשוט באים, כשאתה לא מוכן, לא ערוך, ומכים בך, לועגים בצחוק קולני ומתגלגל מול תהומות חוסר ישעך.
השבוע חוויתי רגע כזה.
השעה היתה קרובה לשחר מאשר לחצות ליל, וגשם זלעפות המטיר את עצמו לדעת, מטריד את מנוחת הליל של העצים והאספלט. ינשוף לא צייץ, חתול לא יילל. הכל כיבדו את מטרות העוז, הובזקו מהברקים, נרתעו מהרעמים.
בתווך פסעתי אנכי. ממהר הביתה, מתכנן להסתער על שאריות הליל כקבצן המגרד את שולי הקדרה. לתומי פסעתי על המדרכה הרטובה, אוחז במטריה המתקפלת במיומנות מתפתחת, מנסה להציל אותה מרוחות הפרצים הנושבות מכיוון הים. וכשאתה מנסה ללהטט בהטיות המטרייה ועובר במהירות האור בין אחיזה צבאית במצנח לבין פעלול אקרובטי מתבקש, אתה מתנתק מכל מה שסביבך. אתה לא שם לב לכלום. גם לא לרחש המנוע שמאחור.
וכך זה קרה, במהירות.
נחשול אדיר של מים שצף אותי מכף רגל ועד מותן. מים קרירים החלו מוסרים לי דרישות שלום. מצאתי את עצמי ברגע של חידלון. נהג הרכב, זה שמטרייה ומעדר באים לו לשימוש בערך באותה תדירות, בהיותו מוגן ומחומם, נסע כהרגלו, במהירות שאינה מופרזת כלל ועיקר, וכיבד אותי (ודאי מבלי משים) במקלחת הגונה ומקפיאת עצמות.
נעצרתי, מוודא שאף אחד לא הבחין בקלוני. רק עטלף אחד בודד עמד בצמרת העץ, עינו האחת פקוחה למחצה. חשבתי לעצמי: תראה מה זה. רק לפני מספר שנים היה אותו נהג הולך בין מהלכים, וכבר נשכחה ממנו חוויית הולכי הדרכים העומדים מותזים ונבוכים. איך אמר מי שאמר: מה שרואים מכאן, לא רואים משם…
אין ספק – את זה אני חושב כעת – שרובם ככולם של נהגי הרכבים, כל אחד ברכבו הטוב יבורך, פשוט לא מודעים לכך ובדרך-כלל גם לא מבחינים בכך. אילו ידעו, בטח היו נזהרים הרבה יותר.
באותו רגע אומלל גמלה ההחלטה בלבי: אקנה גם אני רכב ויהיה מה. מה לעשות, אבל זוהי הדרך היחידה למנוע מעצמי הישנות של רגעים כאלו. כבר חישבתי פתרונות מימון ודגמי מכוניות.
הממ… בעצם יש מחסום קטן. רשיון נהיגה קוראים לו…