יעקב א. לוסטיגמן
"היה זה לפני כשלושה עשורים, אולי קצת יותר", כך מספר לנו הרה"ג יעקב מנשה שליט"א, בנו של הגאון רבי מנשה מנשה זצ"ל, שעלה למרום לפני שבועות אחדים לאחר שכל מסכת חייו היתה רצופה בעמל התורה באופן מבהיל, כפי שנספר בהמשך הדברים.
"היינו אז ילדים צעירים, ובאותם ימים התנהלה מערכת בחירות סוערת בירושלים. היום ב"ה הצעירים כבר לא 'זוכים' לחוות את התלהטות הרוחות שהיתה אז, כשכל מערכת בחירות ליבתה את אש המחלוקת.
"צעדנו ברחובה של עיר, והנה התנפלו עלינו כמה ילדים, בהם בניו של ראש ישיבה שהתגורר לא רחוק מביתינו, והחלו להשמיע קריאות נגד מרן הגר"ע יוסף זצ"ל.
"אנחנו התחנכנו בבית לכבד את חכמי התורה בכל עוז ותעצומות, והדיבורים הללו פגעו בנו פגיעה עמוקה מאוד. חזרנו הביתה בבכי נורא, וסיפרנו לאבא זצ"ל את אשר אירע עמנו.
"אבא נחרד, ושאל לשמם של הילדים שדיברו דברים כאלו. אמרנו לו שהיו שם ילדיו של ראש ישיבה פלוני. כששמע זאת, קם ממקומו, ואמר לנו ."בואו איתי, אנחנו עכשיו הולכים לבית שלו".
"לרגע חששנו שאבא הולך לנזוף בו או להוכיח אותו על ההתנהגות של בניו, וכמובן הרגשנו חוסר נעימות. התחרטנו שסיפרנו לאבא על המקרה שאירע עמנו ואמרנו לו שעדיף שלא יעשה כלום, שלא נהיה ללעג וקלס בשכונה.
"אבל אבא התעקש, ולקח אותנו איתו לביתו של אותו ראש ישיבה, נקש על הדלת, ונכנס בכבוד גדול. "שמעתי אומרים שכבודו תלמיד חכם", אמר אבא לאותו ראש ישיבה, "יש לי כמה שאלות חמורות בסוגיות ישיבתיות, בוודאי כבודו יודע אותן היטב, האם אוכל להרצות אותן בפני כבוד תורתו, שיאיר את עיני?".
"ראש הישיבה נעתר בשמחה, ואבא התחיל להרצות בפניו את השאלה הראשונה. הוא אכן הכיר היטב את הסוגיא והשיב תשובה נפלאה, אבל אבא הוסיף להקשות על התירוץ שלו, וחוזר חלילה, עד שבסופו של דבר נשאר אותו ראש ישיבה עם פה פעור, ולא היתה לו תשובה.
"לאחר מכן עברו לשאלה הבאה, אבא שאל ראש הישיבה תירץ אבא הקשה וכך התלהטו הרוחות במלחמתה של תורה עד שאותו ראש ישיבה נשאר בלי תשובה על הקושיא החמורה שהנחית עליו אבא.
"אנחנו עמדנו בצד, לא כל כך הבנו את המו"מ שהתנהל בין הצדדים, אבל ראינו שיש כאן דיון מעמיק בסוגיא.
הוא רצה לתת לנו תחושת גאווה שאנחנו צועדים לאורו של רב גדול
"לאחר מכן שאל אבא עוד שתי שאלות, וכל אחת מהן לקחה זמן ממושך כי הם התווכחו והתווכחו עד שאותו ראש ישיבה נשאר בלי תשובה על כך אחת מאותן ארבע קושיות.
"או אז אמר לו אבא, שהוא יכול ליישב את כל השאלות. הוא תירץ את השאלה הראשונה עם מהלך נפלא, לאחר מכן את השאלה השניה והשלישית, ולבסוף את הרביעית.
"ראש הישיבה היה המום מהגאונות המופלאה שהציג אבא בפניו, אבל אז, רגע לפני שיצאנו החוצה, אמר לו אבא כבדרך אגב: "את כל מה שאמרתי לך עכשיו, למדתי מפיו של מורנו ורבנו חכם עובדיה יוסף זצ"ל", ולאחר מכן פנה לצאת מביתו…
"לאחר שנים הבנתי, שאבא בכלל לא ניסה לחנך את אותו ראש ישיבה או את הילדים שלו. לא אליהם הוא דיבר. הוא דיבר אלינו! הוא רצה לתת לנו תחושת גאווה שאנחנו צועדים לאורו של רב גדול, גם אם כל הילדים ברחוב יצעקו לנו סיסמאות הטוענות אחרת רח"ל. הוא אכן הצליח בכך, התחושה הזאת נטמעה בעצמות שלנו!
"עד היום איני יודע מתי שמע אבא את השאלות הללו מפיו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל. ככל הידוע לי הוא שמע אצלו שיעורים רבים מספור, אבל לא היה מפלפל עמו בלימוד באופן פרטני. ייתכן שהוא אמר דברי תורה מעצמו או דברים ששמע מרבותיו האחרים, ותלה אותם במרן הגר"ע יוסף, כדי לחנך אותנו. ייתכן שמדובר בפשטים שהוא הוציא מספריו של מרן זצ"ל, איני יודע, אבל המסר החינוכי נטמע בנו היטב…".
**
הגר"א אלבז מספר שבאותה עת הוא שם לב לדבר פלא
הגאון רבי מנשה מנשה, היה תלמיד חכם בקנה מידה בלתי נתפס. הגאונות העצומה שלו היתה לשם דבר. התנ"ך היה שגור על לשונו בעל פה, השולחן ערוך היה פרוש לפניו כשמלה, ואת הש"ס הוא ידע על בוריו, אבל את כל המדרגות הנשבות הללו הוא קנה הודות למעשה שהיה, כפי שמספר לנו בנו רבי יעקב מנשה שליט"א, תלמיד חכם בעל שיעור קומה בעצמו, כמו כל בניו של רבי מנשה מנשה זצ"ל שכולם תלמידי חכמים מופלגים, כפי שהתחנכו על ידי אביהם זצ"ל.
"בצעירותו היה אבא מחלק את יומו בין לימוד תורה בשקידה רבה, לבין עבודת כפיים. הוא היה עובד כנגר כדי לפרנס את המשפחה. באותה עת היה מקורב מאוד לרבי בנימין זאב חשין זצ"ל, מגדולי המשפיעים בברסלב באותה העת, לפני כחמישים שנה.
"כשהתחיל הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א, את פעליו הכבירים להשיב לב בנים על אבותם, הצטרף אבא אליו והיה נוסע עמו למקומות שונים ברחבי הארץ כדי לקרב יהודים תועים לאביהם שבשמים.
"הגר"א אלבז מספר שבאותה עת הוא שם לב לדבר פלא. הוא היה משוחח עם אבא בדרכים, ובכל פעם אבא היה מצטט לפניו שורות שלמות מסוגיות שונות בש"ס. תחילה חשב הרב אלבז שאבא בקי בכמה מסכתות בודדות, זה ראוי להערכה, אבל לא מאוד מפתיע. עם הזמן עשה הרב אלבז חשבון שהוא כבר שמע מאבא ציטוטים ממקומות רבים בש"ס.
"ביום מן הימים הוא אמר לאבא שהוא רוצה לומר לו משהו, "זה אולי לא כל כך נעים לומר", אמר הרב אלבז, "אבל אני פוחד מה יהא על אחריתי, אני בטוח שבשמים יתבעו אותי על כך, אם אשתוק ולא אומר את מה שצריך להיאמר". אבא התפלא, על מה הרב אלבז רוצה להוכיח אותו, מה ראה פסול במעשיו. והרב לא נשא לו פנים: "אתה מועל בתפקידך", אמר לו, "אתה אברך מוכשר, יש לך יכולות, אם תשקיע את כל כולך בתורה, תגיע לדרגות נשגבות, ובמקום זאת אתה מייצר רהיטים? בשביל זה באת לעולם? התפקיד שלך זה להגות בתורה יומם ולילה, תעזוב את כל העיסוקים האחרים שלך, חבל עליך".
"הדברים חדרו ללבו של אבא והוא אכן קיבל על עצמו עול תורה באופן מלא. הוא נכנס ללמוד בישיבת 'פורת יוסף', שם היה לתלמידו המובהק של הגאון רבי בן ציון אבא שאול, אשר קירב אותו בקרבה יתירה. במשך ארבע וחצי למד אבא בשיעורים של הרב בן ציון, ולאחר מכן אירע לרב האירוע המוחי הראשון שלו, מה שהביא להפסקת השיעור, ומאז במשך שנה וחצי למד אצלו אבא ביחידות. הרב בן ציון היה מכנה אותו 'זך השכל', ואהב אותו אהבת נפש.
"בהמשך היה אבא זצ"ל מארגן קבוצה של תלמידי הרב אבא שאול, הם היו עולים אליו כל ראש חודש, מביאים איתם מיני מאפה וכיבוד קל, יושבים אצל הרב ומדברים עמו בדברי תורה, שואלים אותו שאלות מציגים בפניו חידושים שהתחדשו להם, והיתה שם אווירה של קרבה גדולה בין הרב ותלמידיו.
"פעם אחת אבא לקח אותי לאותה התכנסות, היה זה אחרי שהרב אבא שאול לקה באירוע המוחי השני, והתפקוד שלו ירד בצורה מאוד משמעותית. הם היו מדברים בדברי תורה והרב היה משתתף מעט עם תנועות ידיים והטיית הראש, כדי לאשר או לשלול את מה שאמרו. הדיבור היה קשה עליו מאוד.
"אני זוכר שכשבאו התלמידים להיפרד מהרב אבא שאול, היה נאמן ביתו רבי מרדכי חסידים מברך אותם, והרב אבא שאול היה מאשר בתנועת ראש שהוא אכן מכוון על הברכה שתחול על ראשם. אבא כשאבא ניגש אליו והרכין את ראשו כדי לקבל את ברכת הרב, הניח הרב את ידיו ובירך אותו בפיו, במאמץ גדול, התאמץ בכל מאודו לברך אותו מתוך חיבתו הגדולה אליו. בימי השבעה סיפרתי על כך לרבי מרדכי חסידים ושאלתי אותו אם כך אכן היה או שזכרוני הטעה אותי, והוא אישר לי שכך אכן היה, ולא רק בפעם זו בלבד".
**
לצערי לא אוכל לבוא לחתונה שלך
אגב גררא אספר עובדה מעניינת שהיתה להורי עם הגרב"צ אבא שאול זצ"ל. בצעירותה היתה אמי מורתי שתחי' עובדת בבית הרב, ומסייעת לרבנית ע"ה בבישולים וניקיונות וכל עבודות הבית. לפני שהתחתנה היא הביאה הזמנה לרב ולרבנית, והרב אישר שהוא יבוא להשתתף בחתונה בעז"ה.
כמה ימים לאחר מכן נכנס אליו אבא עם הזמנה לחתונה והזמין את הרב לחתונתו. הרב עיין מעט בהזמנה וכשראה את התאריך התכרכמו פניו: "לצערי לא אוכל לבוא לחתונה שלך", אמר לו הרב, "באותו ערב מתחנת הנערה שעבדה כאן בביתנו. יש לי הכרת הטוב אליה, אני לא יכול להימנע מלבוא לחתונה שלה…". אחרי ששמע שזאת אותה חתונה נרגע הרב ושמח שהוא יוכל לרקוד על שתי החתונות כאחת… גם אצל התלמיד וגם אצל הנערה שהיתה עוזרת בביתו…
"אמא שתחי' מספרת שבמשך שנים רבות אחר כך עוד היה הרב זוכר לה חסד נעורים, והיו כמה פעמים שביקשה להיכנס אליו כדי להתברך מפיו, לא פעם אמרו לה שלרב אין זמן, או שיש תור ארוך וכדו', היא היתה מבקשת מאחת הנכדות שם שתעביר לרב שהגב' אברהמי, זה שם הנעורים שלה, שעבדה בביתו לפני כך וכך שנים, מבקשת לקבל ברכה. כשהרב היה שומע את שמה מיד אמר להכניס אותה והיה מברך אותה בכל פה, כי חש שהוא חייב לה הכרת הטוב.
"באמתחתי יש גם מחברת של שאלות שכתב אבא זצ"ל לאחר שהציג אותן בפני גדולי ישראל, רובן הוצגו בפני הגרב"צ אבא שאול, ויש שם הרבה מאוד דברים מעניינים הן בהלכה ואגדה הן במנהג והן שאלות ששאל את הגרב"צ על עצמו, עוד לא הספקנו לטפל בחומר בצורה מסודרת, אבל בעז"ה אנחנו נערכים לאפשרות שנוציא לאור הרבה מהכתבים שלו, ובכללם אולי גם את המחברת הזאת".
**
אמא סיפרה לי שפעם היא הבחינה שאבא אוכל בליל שבת
אחרי שאבא עזב את עיסוקיו האחרים ופנה להקדיש את כל כולו לעסק התורה, הוא הגיע לדרגות של התמדה שקשה מאוד לתאר. הגאון רבי ראובן אלבז בא לנחם אותנו וסיפר שאבא היה לומד במשך תקופה 18 שעות ביממה. הוא היה קם בחצות הלילה, מכין את עצמו לתפילה בלימוד התורה הקדושה, ולאחר מכן היה מתפלל ומתיישב ללמוד עד השעה שש בערב ברציפות. בשעה שש היה מוסר שיעור עד השעה 9:00 וחוזר הביתה לישון מעט עד חצות הלילה…
"אמא סיפרה לי שפעם היא הבחינה שאבא אוכל בליל שבת מעט יותר ממה שהיה רגיל בעבר. היא שאלה אותו מה קרה שהוא פתאום אוכל יותר, אבל אבא התחמק ולא ענה לה תשובה ברורה. לבסוף הוא סיפר לה בלית ברירה שהוא מתענה יומיים ברציפות, כל שבוע, הוא מתענה ביום ראשון ויום שני, ואז מפסיק את התענית ואוכל, ושוב צם שלישי ורביעי ולאחר מכן חמישי ושישי. בישיבה הוא היה אומר שהוא אוכל בבית ובבית הוא סיפר שהוא כבר אכל בישיבה… בימי שני ורביעי בערב הוא אכן אכל בישיבה, אבל בליל שבת הוא אכל בבית ואז אמא שמה לב לשינוי המפתיע…
"אני זוכר שבצעירותי, אבא היה מרבה בתעניות דיבור כדי שלא יופרע מלימודו, אבל עכשיו אמא סיפרה לי שהיתה תקופה שבה הוא עשה תענית דיבור ברציפות במשך שנתיים. באותן שנתיים הוא היה מדבר איתה רק בכתב יד, או באמצעות פסוקים. התנ"ך כולו היה שגור על לשונו כך שהוא יכול היה לנהל 'שיחות' עם פסוקים. אם למשל היה רוצה לומר לנו ליטול ידיים היה אומר את הפסוק "וינטלם וינשאם כימי עולם", וכן על זה הדרך הוא היה 'מדבר' עם פסוקים מכל רחבי התנ"ך.
"אבל כשהיה צורך הוא לא היסס לדבר בדיבורים שצריכים לדבר, אם בא תלמיד בישיבת 'אור החיים' בה לימד, והיה צריך חיזוק, או שבא תלמיד נשוי והיה זקוק לעזרה עם שלום בית וכדו', אבא לא היסס 'לשבור' את תענית הדיבור שלו, והיה מדבר כל צורכו.
"אני באופן אישי, מעולם לא סיפרתי לו בדיחה… שיחת חולין לא היתה קיימת אצלו. אומנם עם אחי הצעירים היתה לו הנהגה קצת שונה, הוא היה יותר מדבר איתם, והם יכלו לספר לו על הקורות אותם, כי הוא התאים את עצמו למצב של הדור והבין שבדורות אלו צריכים לתת יחס יותר קרוב לילדים כדי שיגדלו בדרך הישר, ואכן זכה שכל בניו גדלו על ברכי החכמים, וכולם זכו להיות יושבי אוהלים ועוסקים בתורה, אחים שלי כולם תלמידי חכמים מופלגים, כפי שחינך והדריך אותנו בכל כוחו".
בשבוע נפרסם בעז"ה את חלקה השני של השיחה עם הרב יעקב מנשה שליט"א