וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. (כו ב)
הגמרא בבבא קמא דף צב אומרת, שהעשירים שהיו מביאים את פירות הביכורים שלהם בכלים יוקרתיים, עשויים מזהב או מכסף – היו מקבלים בחזרה את כליהם מיד לאחר גמר המצוה. מה שאין כן העניים שהביאו את ביכוריהם בסלי נצרים פשוטים – דווקא הסלים שלהם נשארו בחזקת הכהנים ולא הוחזרו לבעליהם. ולכאורה, עלינו להבין את פשר החילוק.
את התשובה, נבין על פי המעשה הבא:
ידוע היה הצדיק רבי יחזקאל מקוזמיר זי"ע, תלמידו של ה'חוזה מלובלין', בהקפדתו היתרה על מנהג ישראל תורה – לענג ולכבד את השבת בדגים משובחים. גם מוכרי הדגים הנוכרים ידעו, שכיון שנזדמן להם דג גדול ומשובח, הרי אצל הרבי יקבלו עבורו מחיר הגון וכדאי לטרוח להביאו בפניו.
מעשה שהיה באחד החסידים, אשר נזקק לישועה גדולה ורצה להזכיר עצמו בפני הצדיק רבי יחזקאל מקוזמיר, אלא שמחמת עניותו הגדולה – לא יכול היה להפריש מפרוטותיו הדלות מעות עבור ה'קוויטל' כנהוג. הוא דחה את נסיעתו לרבי מעת לעת, עד שיזדמן לידיו איזה מטבע הגון, אז ייסע ויביא בפני הרבי את הקוויטל עם בקשתו.
מיודענו היה גר בעיירה קטנה על גדות נהר הוויסלה. נהר זה הינו הארוך ביותר בפולין, אפיקו עובר בסמיכות לערים רבות, בהן גם העיירה קוזמיר בה גר מורו ורבו. מפעם לפעם היה נוהג אותו חסיד לשבת על יד הנהר כשחכה בידו, ומנסה את מזלו בתפיסת דגים לצורך מאכלו ומאכל בני ביתו.
באחד הימים ישב החסיד כהרגלו על שפת הנהר ועסק בדיג. הוא התבונן במים הזורמים בנחת, ולבו התמלא קנאה בהם, על כך שבעוד הוא יושב נטוע במקומו – הם הולכים היישר אל קוזמיר… לפתע, חש האיש משיכה חזקה בקצה החכה אשר היה מונח במים. מעוצמת המשיכה הבין כי הפעם אין זה דג רקק. אט אט קירב אליו את החכה, עד אשר בצבץ ראשו של הדג מעל פני המים. ואכן, לשמחתו התברר כי מדובר בדג שמן במיוחד. לרגע קל השתעשע במחשבות על קבלת הפנים לה יזכה בביתו הדל בשובו עם הדג, אך אז עלה רעיון בלבו.
'הן ידוע לכל, כי רבי יחזקאל מקוזמיר משתדל עד מאד לכבד את השבת בדגים משובחים. משכך, דג זה שזה עתה תפסתי בודאי נשלח אלי מן השמים כדי להביאו למורי ורבי בתורת 'פדיון'. סוף סוף הגיעה השעה בה אוכל להתייצב לפניו, ולצרף ל'קוויטל' את פדיון הדג', הרהר לעצמו החסיד.
הוא הכניס את הדג לתוך שק גדול שהביא אתו מראש, קשר את ראשו בקשר הדוק ורצה להתחיל לילך קוזמירה. אלא שאז חלפה מחשבה במוחו: 'הלא הנסיעה מכאן לקוזמיר ארוכה מאד, ועם דג שמן כזה – על אחת כמה וכמה. עד שאגיע לבית רבי – בודאי ישבוק הדג חיים לכל חי ויסריח עד שלא יהיה ראוי למאכל אדם'. כל תכניותיו נגוזו באחת.
החסיד ישב רגעים אחדים מסומר למקומו, מהפך במחשבתו ומתחבט בדעתו, כיצד בכל זאת יוכל לממש את תוכניתו להביא את הדג אל רבו. לפתע הגה רעיון נפלא…
חיש פשט מעליו את האבנט (גרטל) בו היה חגור כמנהג החסידים, פתח את השק בו היה הדג מכרכר ומקפץ, והחל לחגור את הדג באבנטו הארוך, תוך שהוא מהרהר במחשבתו שאכן ראוי דג שכזה לבוא לפני הרבי חגור באבנט כדרך החסידים… לאחר שכרך את האבנט היטב מסביב לגופו של הדג, הוא נטל אותו וזרק אותו אל מקום חיותו – אל מימי נהר ה'ויסלה' השוצפים, כשצדו השני של האבנט אחוז היטב בידו. כך יצא מיודענו רגלית אל עבר קוזמיר, מלווה בחית מחמד קשורה בחבל – הדג…
בגיל ורנן עשה החסיד את דרכו אל הרבי, מהלך על גדות הנהר, בידו טמון היטב קצהו של האבנט, שומר הוא מכל משמר על האוצר שלא יברח. לא קלה היתה הדרך. גדות הנהר היו מלאים חלוקי אבנים, מלמעלה קפחה החמה על ראשו, ובים קיפץ לו הדג, לא חדל מנסיונותיו להיחלץ מאחיזתו ולהימלט אל עומק הנהר. אך כל צערו וטרחתו בטלו כאין, בהעלותו על לבו את אותו הרגע בו יגיע בפני הרבי כאשר הדג עמו.
ארוכה היתה הדרך לקוזמיר, וכשחפץ לנוח מעט, היה לוקח את קצה האבנט אשר בידו וקושרו בעצים או בסלעים, מביט בדג המקפץ לו במי הנהר, משל עושה הוא טבילה הגונה קודם הגיעו לפני הרבי… אך הוא לא הרשה לעצמו לנוח הרבה, הזמן דוחק והדרך עוד ארוכה.
תוך כדי הליכה מאומצת החלו להתגנב ללבו מחשבות יוהרה. 'מי מלבדי זכה להביא לרבי פדיון שכזה? הלא בוודאי, גם הגבירים שפדיונם רב – לא ימצאו דג נכבד כשלי! והמאמץ הרב שאני משקיע בהבאת הדג אל רבי, כלום היה מאן דהו לפניי שכל כך טרח בהבאת פדיונו?! מי ידמה לי ומי ישוה לי!' כל התמימות וההכנעה שהיו נטועים בלבו הלכו ונמוגו, ופינו את מקומם לתחושת עליונות וגאוה.
כיון שהיה החסיד איש יודע ספר, נזכר בדברי הגמרא במסכת כתובות (דף ק"ה:), על אותו אדם שהביא לפני רב ענן דגים קטנים, וביקש שיקבלם ממנו, וכחיזוק לבקשתו זו ציטט המביא את דברי הברייתא האומרת כי 'כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב בכורים'. 'אם דגים קטנים נחשבים כביכורים', חשב החסיד, 'כמה נחשב הדורון השמן אותו אני זוכה להביא!'
עודנו הולך ומחשב, בפתע פתאום חש משיכה עזה בידו האחוזה באבנטו. לרגע הוסחה דעתו קמעה, והוא שיחרר במעט את אחיזתו האיתנה בקצה האבנט. הדג המקפץ נתן תנופה חזקה והצליח להישמט מידיו… כעבור רגע קט נעלם במצולות הנהר, מושך אתו את האבנט.
החסיד נותר על עומדו בוהה. בבת אחת נגוזו מחשבותיו והוא חש כמי שחרב עליו עולמו. עומד היה על שפת הנהר, מביט כלא מאמין בדג הבורח, תוהה בינו לבין עצמו מה עליו לעשות כעת… ידו אשר אחזה עד עתה באבנט, כאבה מאד מן המאמץ אשר עשתה עד כה, פתאום חש גם את רגליו הכואבות ממאמץ ההליכה, אך יותר מכל כאב מאד את חסרונו של ה'פדיון'.
בלב נשבר התיישב על הקרקע, בחצי הדרך שבין עירו לקוזמיר, והחל בוכה על תקוותיו שנגוזו. הוא חש כמי שספינתו טבעה בים, מחשבות יגון התרוצצו במוחו, אך בשום אופן לא הצליח לטוות בידיו את חוט מחשבותיו.
לאחר בכי ממושך ננער לפתע ממקומו, הצדיק עליו את הדין, וגמר בלבו להמשיך בדרכו אל קוזמיר ויהי מה. גם אם אין פדיון בידו, דבר לא ימנע ממנו למסור את פתקתו בפני הרבי. מעתה, הדרך לקוזמיר היתה קצרה שבעתיים. הוא יכול היה להרשות לעצמו לילך בדרך המלך, ולא נדרש ללכת, כמקודם, דווקא על שפת הנהר ולהיפגע מאבנים דוקרניות. ידיו היו חופשיות ולא נאלצו להיאבק עם דג חמקמק, אבל לבו הנשבר והכואב הכביד עליו ביותר.
במקום השמחה שמלאה את לבו, התרוצצו בקרבו מחשבות יגון ואנחה. הוא ערך חשבון נפש, על מה עשה לו ה' ככה, ומה היה חטאו עד שלא נמצא ראוי להביא לצדיק את אותו דג שמן ומשובח. היה החסיד הולך בדרך ומחשב, עד שזאת העלה בידו: הוא סבר בטעות שהרבי לוקח מידיו את ה'פדיון' שמגיש לו, ולפיכך התמלא בגאווה על שעומד הוא להעניק לו דג משובח. אבל האמת היא, שאין הרבי לוקח, כי אם מידו של הקב"ה, והוא רק הצינור שנבחר להשפיע!
לא לחינם דימו את המביא דורון לחכם כמביא ביכורים למקום המקדש, שכשם שברור לכל בר דעת שאין הבורא צריך לביכוריו ולפירותיו – שהרי כל הפירות שלו המה, כך המעניק מממונו 'פדיון' לצדיק – אינו אלא שליח לתת מידיו של הקב"ה, ואם כן מה לו להתגאות במה שאינו שלו. מכיון שחטא בגאווה שעה שהלך עם הדג בדרכו לצדיק – לא היתה לו את הזכות להקריבו בפניו. מתוך מחשבות אלו היה החסיד הולך וקרב לקוזמיר. 'עתה, אבוא לפני, הרבי' הרהר לעצמו, 'אמסור את הקוויטל בידיו, וכפדיון אצרף את עוניי ודלותי'.
יום ששי בבית הרבי, הכל עוסקים בהכנות לשבת הממשמשת ובאה. אל חדרו של הצדיק נכנס ובא, בלב רצוץ ונשבר, מיודענו, כשהקוויטל בידו. עם הגיעו, החל להתנצל בפני הרבי על שלא צירף לקוויטל 'פדיון' כנהוג, וסיפר בקצרה את תולדות הדג האבוד.
מה נדהם החסיד לשמוע את תשובתו של הרבי: "מה זו הדאגה אשר בלבך? הרי 'פדיונך' הגיע אליי עוד לפני ה'קוויטל'!". הרבי סימן לאחד ממשמשיו. הלה מיהר למטבח הבית, ושב כעבור רגע כשבידיו מגש, עליו היה מונח דג חגור באבנט…
התברר, כי שעות אחדות קודם לכן, דייגי קוזמיר העלו ברשתם דג ענק החגור באבנט כחסיד מובהק. גם אם לא היה חגור באבנט זה, היו מוליכים אותו אל ביתו של הרבי מקוזמיר, שהרי רק הוא בכל קוזמיר, כיוסף מוקיר שבת בשעתו, היה מוכן לשלם את ערכו, כל שכן עתה שחגור הוא אבנט המעיד עליו כי זהו מקומו…
ואנו על פי דרכנו למדנו מסר חשוב ממעשה זה: מי שחפץ להקריב משלו לה' – קרבנו יהיה רצוי רק כאשר הוא ניתן מתוך הכנעה ושפלות.
ומכאן, תשובה לשאלתנו, על פי דרכו של הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל המבאר כך:
שכן, העשיר המביא את הביכורים בכלי זהב וכסף – חש היה בלבו תחושה של גאוה על ביכוריו הנאים. על כן אומרים לו: קח את הגאוה שלך! אין כל צורך בכספך וזהבך, כי תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב. העני, לעומתו, אשר כפי מיעוט השגתו מביא את הביכורים בקלתות פשוטות העשויות מנצרים, בודאי הוא בא בהכנעה ושפלות רוח, והקב"ה, המשרה את שכינתו על מי שהוא עניו ושפל רוח – מחבב מנחה זו הבאה מתוך ענווה והכנעה.
משום כך דווקא סלי הנצרים שמביאים העניים – נשארים בידי הכהנים. רק מה שמגיע מתוך הכנעה ושברון רוח, רצוי לפני ה'!
(מתוך הספר 'ללמדך' – דברים, מאוצרותיו של הרב מרדכי פרוינדליך זצ"ל)