"וַיַּעֲשׂוּ-כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה" (ז' כ')
אחד המאפיינים באישיותו היתה ה'ישרות'. הוא לא יכול היה לשמוע או להיתקל במשהו שאינו ישר בתכלית, הן בלימוד והן בהנהגה ציבורית ופרטית. פעם בעידנא דחדוותא סיפר שבהיותו בארה"ב נתקל לא מעט באנשים שאינם ישרים ולא יכל לסבול את הסתירה בישרותם, בשל כך הלך לבית מדרשו של מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, ושהה במקום במשך כשבועיים ימים. בימים אלה לא גרע עיניו מדמותו של רבי משה, וכך החזיר לעצמו את הישרות ואת האמונת חכמים שהיו נר לרגליו.
רבי מנדל זצ"ל נהג להיוועץ בגדולי התורה ולקבל מהם את אורחות הישיבה בכל אשר נקרה בדרכו. סיפר ידידו רבי נטע שילר שליט"א, שאמר לו מרן הגרא"מ שך זיע"א:
"יש הרבה ראשי ישיבות של בעלי תשובה שמגיעים להתייעץ, ובאים לקבל היתרים, הישיבה היחידה שמחפשת כל העת מה לעשות לכתחילה, זוהי ישיבת אור שמח, ואני מקנא בעוה"ב של ראשיה".
בהזדמנויות שונות כשבאו להיוועץ עם מרן הגרא"מ שך זצוק"ל בענייני בעלי תשובה היה שולח אותם לר' מנדל זצ"ל, באומרו שניתן לסמוך עליו בעניינים אלו.
בנו רבי משה שליט"א מספר לנו על מעשה שריגשו במיוחד-
"אבא ממעט היה לנסוע במוניות, ותמיד היה משתרך באוטובוסים, באחת הפעמים ראיתיו כשהוא מזמין מונית ספיישל לנסיעה לבני ברק. לשאלתי הסביר אבא זצ"ל שהמדובר בענין ציבורי חשוב, ומרן הגראמ"מ שך התקשר לקרוא לו, ואם כך, איך הוא יכול להתעכב בנסיעה באוטובוס?"
עוד נקודה מאפיינת הינה ההסתפקות במועט. למרות שהגיע מחו"ל והכיר, מהם חיי החומר, מאס בהם בכל כוחו. זה התבטא בביתו הפשוט ובהליכותיו העממיות.
סיפר אחד מהנהלת הישיבה שפעם יצא רבי מנדל בשליחות מטעם הישיבה לסבב של הרצאות בחו"ל, וכמקובל, ניתנו לו 300 $ להוצאותיו. הוא חזר מחו"ל כשבידו 287 $ ופתק המסכם את הוצאותיו: פחית שתיה, כניסה למקווה ונסיעה באוטובוס…
דוגמא מוחשית לעבודתו כלפי שמיא מבלי להתחשב בתוצאה, שח בפנינו בנו הרב משה שליט"א, שבאחת השבתות הגיע בבהלה אחד מהשכנים וסיפר כי בנו הקט אבד, ואינו יודע האיך לנהוג לאתרו. אבא זצ"ל קם מיד ממקום מושבו ויצא לרחוב העיר לחפשו.
שאלתיו, הרי אינך מכיר את הילד, ואיך תלך לחפשו במקרה שכזה. ואבא משיב בטבעיות- אם בן קטן של שכן אבד, לא ניתן להישאר לשבת בבית, וחייבים לצאת לחפש… בלא כל קשר לתוצאת המעשה.
המפתח לליבו של התלמיד
מעשה ייחודי המעיד יותר מכל על המפתח המיוחד שפתח סגור ליבם של תלמידיו המעורב עם סיעתא דשמיא מיוחדת, שח בפנינו בנו רבי משה שליט"א. היה זה באחד הלילות, אבא חלם על אחד המפתחות ששכנו בביתו שנצרך הוא לקחתו עמו לצורך חשוב מיוחד. למרות שלא הכיר בערכם של חלומות, החליט לעשות מעשה ונטל את אותו מפתח בכיסו, שמא אכן יזדמן לו להשתמש בו לדבר צורך.
עם הגיעו לישיבה, הוא מבחין בבחור עם רעמת שיער מתולתלת היושב בפתח הישיבה ונראה מוטרד ביותר. הוא שאלו לפשר הדבר והתלמיד משיב לו- שהוא הגיע הנה לנסות להכיר את הישיבה, יחד עם מזוודה חשובה שבה חפצי הערך היקרים לו עד מאוד, והנה אבד לו המפתח של המזוודה, והדרך היחידה לפתוח אותה היא לשבור את המנעול ולהרוס את המזוודה היקרה.
מששמע זאת אבא זצ"ל, נזכר הוא בחלום. הוא משמש בכיסו ואמר לאותו תלמיד- הנה משמים סייעו בעדך. יש באמתחתי מפתח מיוחד: בא נבדוק אולי הוא יפתח את המזוודה החשובה לך. הם ניגשו לפתוח אותה ואכן המזוודה נפתחה!
הפטיר התלמיד קמי אבא ואמר, "עכשיו אשאר כתלמיד מן המנין בישיבה, שכן במצוקתי החלטתי בליבי, שאם אצליח לפתוח את המזוודה ללא שיארע לה נזק, אשאר בישיבה, ואם לא אצליח אות הוא שאינני צריך להישאר בישיבה ואני חוזר לביתי, ועתה אני עומד במילתי ונותר בישיבה".
זה אמנם סיפור ניסי, אבל הוא מעיד יותר מכל על מפתח הלב, שהיה בידי אבא, שדרכו היה מצליח לפתוח ליבו של כל תלמיד ותלמיד שביקש לשוב אל מקורותיו בדרך ישראל סבא.
'זה היה מעמד מרטיט שלא ימוש מזכרוני לעולם'- פותח בפנינו הרה"ג ר' יחזקאל וינבך שליט"א, בשיחה מיוחדת, בעת שנתקבצו בני הגאון זצוק"ל וחתניו לספר לו על דמותו המורמת של אביהם הנערץ- 'זה היה בליל היום הקדוש לאחר תפילת כל נדרי. אבא זצ"ל היה עולה לארון הקודש בבית המדרש הגדול של ישיבת "אור שמח", ופונה ברגש רב לכל בחורי הישיבה, באומרו: "מקובל בכלל ישראל שעם כניסתו של היום הקדוש, כל אב מברך את בניו בברכה המיוחדת שנקראת 'ברכת הבנים'. היות ולכם אין את האב שיוכל לברככם בברכת הבנים, אתם כולכם בניי, ואני אברך אתכם…"
'הוא החל לומר את ברכת הבנים המפורסמת מילה במילה, תוך שהוא מתרגם להם זאת בבכיות ובדמעות שליש, כל התלמידים געו עמו בבכי, היתה זו חרדת אלוקים אמיתית, ומעמד שכל מי שנכח בו לא יכל שלא להתרגש, תלמידי הישיבה זכרו זאת אף לאחר שנים ממושכות'.
זהו סיפור אחד מיני אלף המוכיח יותר מכל, שרבי מנחם מנדל וינבך זצוק"ל ראה בתלמידי הישיבה לא רק תלמידים, אלא בנים ממש.
(מתוך מוסף שבת קודש שמות תשעג)