הביטוי "עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה" אינו סתם ביטוי כאשר מדובר בי. החזקתי בשתי משרות, בממוצע עבדתי בין 18 לעשרים שעות ביממה, כאשר סדר יומי התחיל בארבע לפנות בוקר וכלה בכחצות ליל. מיותר לציין כי את משפחתי כמעט ולא ראיתי שלא לדבר על תפילות שבמקרה הטוב חטפתי מכאן קדיש ומשם קדושה אם בכלל.
לאחר שיעור על 'תכלית האדם בעולמו' ששמעתי מהרב גמליאל רבינוביץ שליט"א בשבת חתן, התחולל בי מהפך פנימי, כאשר בין הדברים אמר: "אם מציעים לאדם עבודה שלא מאפשרת לו תפילות בציבור, אזי סימן מובהק הוא משמים שאין העבודה הזו עבורו!"…
השיעור עשה בי רושם, והודעתי לאשתי כי גמלה החלטה בליבי לעבוד אך ורק במשרה העיקרית, ואת חצי יומי הפנוי אממש בכולל בלימוד תורה. רעייתי שמחה על ההחלטה והביעה את תמיכתה בצעד זה למרות הדוחק הכלכלי שייווצר.
את השבוע הראשון השארתי פנוי כדי להשלים את כל החסר בטיפול בצרכי הבית שהזנחתי, ואילו בשבוע שאחריו כבר סודרה עבורי חברותא בכולל.
יומיים אחרי פרישתי מהעבודה הודיעו לרעייתי כי היא מפוטרת מעבודתה עקב צעדי התייעלות של החברה בה עבדה. כמובן שההודעה הכתה אותנו בתדהמה. "הנה אני עושה צעד לקראת הבורא ובתמורה אני חוטף מהלומה קשה?!"…
נותרנו במצב בו אני פרשתי מעבודתי, אשתי מפוטרת, ואני הולך ל'כולל'!… למרות הכל החלטנו כי זהו ניסיון משמים ואמשיך כמתוכנן ללכת לכולל.
חלפו שבועיים, ואשתי קיבלה שיחה בה התבקשה להגיע לראיון עבודה בתחום בו עבדה. היא התקבלה לעבודה באופן מידי. משכורתה שולשה, במקום 5,000 ש"ח שהשתכרה, קיבלה הצעה של 15,000 ₪ בתוספת תנאים משופרים. במקום לבזבז שלוש שעות ביום על נסיעות, עתה היא עובדת במרחק של 10 דקות מהבית. ובנוסף מדובר במשרה נחשקת שאנשים מנסים חודשים ושנים להשיגה, והנה זה השיג אותנו. ואני ב"ה בכולל ובעבודה הנוספת, ומרוויח הרבה יותר וזוכה גם למלא את הנשמה וגם להיות אבא ובעל טוב לבני המשפחה…
בעל המעשה: ג.ז
(פורסם בגיליון 'טיב הקהילה' פרשת מקץ תשע"ו)