האם מותר לצאת בשבת מביתו כשיורד גשם סוחף?
נפסק בשו"ע (סימן שכו סעיף ז): שההולך ברשות הרבים בשבת ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו, לא הקפידו בו, במה שמעביר המים שעליו ארבע אמות ברשות הרבים.
ובטעם הדבר כתב המשנ"ב (שם ס"ק כג) בשם הב"י, שלפי שהמים מועטים ואין מצוי בהם שיעור הוצאת המים שיתחייב בהם, לא גזרו בזה, שהוא שלא כדרך הוצאה.
ואף שמלשון השו"ע 'ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו', היה אפשר לומר שלא גזרו דווקא בהולך ומטר סוחף על ראשו, אבל מי שיאמר שהתירו גם לכתחילה לצאת כאשר יורד גשם, כבר התבאר בדברי הפמ"ג (שם משב"ז ס"ק ב) שמותר אף לכתחילה לצאת מביתו בשעת הגשמים, כמו שמוכח מדין הרוחץ בנהר המובא בתחילת הסעיף בשו"ע, שאף שאסור לו לנגב שערו משום סוחט, אבל התירו לו לכתחילה ללכת עם המים המועטים שבשערו.
ואם יורד גשם סוחף, שיש חשש שבבגדיו יבלעו כמות מים גדולה כשיעור חיוב הוצאה בשבת, כתב המשנ"ב (שם), שבביאור הגר"א כתב שלפרוש התוספות משמע, שאף אם נבלעים בלבושו מים רבים, גם כן מותר ללכת בהן ברשות הרבים, וכתב לעיין בטעם הדבר בט"ז, שכתב (ס"ק ב) שהתירו זאת כיון שהאדם הולך לפעמים ברשות הרבים, ולפתע מטר יורד על ראשו, ולכן לא גזרו כלל חכמים על כך. ומטעם זה כתב בשו"ע הרב (סימן שא סעיף ס"א) שמותר אף לצאת מביתו לכתחילה בשעה שיורד גשם סוחף, שבודאי יספגו בגדיו בשיעור הוצאה של המים, כיון שלא אסרו חכמים דבר לחצאין.
ההולך בשבת ברשות הרבים, האם מותר לו לרוץ מפני הגשם?
'אין לרוץ בשבת אלא אם הוא לדבר מצוה, כגון לבית הכנסת או כיוצא בזה', כך פסק השו"ע (סימן שא סעיף א). ובטעם הדבר כתב המשנ"ב (ס"ק א) משום שנאמר "וכבדתו מעשות דרכיך", ודרשו חז"ל שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול שדרך האדם למהר ולרוץ אחר עסקו.
ולרוץ מפני הגשמים, כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' נח) שמותר, שמלשון הסמ"ק (סי' רפא) "אל ירוץ בשביל חפציו להרוויח", נראה שעיקר האיסור הנלמד מהמשך הכתוב "ממצא חפצך" הוא כשרץ לצורך עסקיו, אלא שחז"ל הוסיפו לגזור על כל ריצה משום שנראית כאילו רץ להרויח, ולכן כשרץ מפני הגשמים, שריצה זו שונה מכל הריצות, וניכר לכל שאין זו ריצה של חול ויש בה תועלת וצורך המותר בשבת, אין איסור בדבר [ומה שהותר לרוץ לצורך מצוה, הוא אף אם לא ניכר מתוך ריצתו שרץ לצורך מצוה].
ובמנחת שבת (על קצוש"ע סי' צ ס"ק ג) כתב, שבכל מקום שאם ילך כדרכו יהיה לו צער, הן מחמת שיש ברחוב כלבים נובחים, או מחמת הגשם והרוחות וכל כיוצא בזה, אפשר שמותר לפסוע פסיעות גסות או לרוץ, שלא נאסרה הריצה והפסיעה הגסה אלא כשאפשר לו ללכת כדרכו בקלות ובלא צער, אולם במקום צער לא גזרו. וראה דעת הגר"ח קניבסקי (קרית מלך שבת פכ"ד ה"ד ובדרך שיחה עמ' רצט, שאלת רב עמ' שלד), שאסור לרוץ בשבת אף מפני הגשמים.
האם מותר ללכת בשבת עם גרביים שנרטבו במי הגשמים?
כתב השו"ע בהלכות שבת (סימן שא סעיף מה) מי שנשרו כליו במים, הולך בהם ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה. וכתב המשנ"ב (ס"ק קסא-ב) שאם נשרו במי גשמים או שנפלו למים וכדו', הולך בהם, ואינו חושש שיבא לידי סחיטה, שלא אסרו על האדם את הבגדים שהוא לובש אותם [ובגדים רטובים, אסורים בטלטול כמבואר ברמ"א (שם סעיף מו) שמא יבא לסוחטם, שהוא איסור מלבן כמבואר במשנ"ב (סימן שכ ס"ק מב)].
ובאופן שגרביו נרטבו במי גשמים וכדו', שבזה 'פסיק רישא' שיסחטו המים מחמת כובד גופו שדורך על תחתית הגרב, כתב המנחת שבת (על קצוש"ע סי' פ ס"ק קלא, ובקו"א ס"ק ז) שמותר לו ללכת בה, שהרי השו"ע סתם דבריו ולא כתב שיש לפשוט בגדים שיש פסיק רישא שיבוא לידי סחיטה בעת הליכתו בהם. וטעם הדבר, שכיון שסחיטה כזו אינה אסורה אלא מדרבנן, הן מחמת שנעשית כלאחר יד ברגלו [ואין חייב על כך משום מלבן], והן מחמת שהמים נסחטים לאיבוד [ואין חייב על כך משום מפרק שהוא תולדה של דש], יש לומר שחכמים לא גזרו כן על הבגדים שלבוש בהם. וכן משמע ממה שכתב המשנ"ב לקמן (סי' תריד ס"ק יב) שביום הכיפורים בזמן ירידת הגשמים אפשר ללכת בגרביים. וכן דעת הגרש"ז אויערבך (מאור השבת ח"ב מכתב לב אות יב), וכן דעת הגרי"ש אלישיב (הלכות חג בחג ימים נוראים פכ"ז הע' 62) וטעמו שמלבד שהוא פס"ר דלא ניחא ליה, כיון שאין זו דרך סחיטה שעומד על מקומו וסוחט ואין למים מקום פנוי לצאת, וכן שהמים נסחטים ונבלעים כאחת.
והגרי"י קניבסקי (ארחות רבינו ח"א עמ' קלג) הקפיד שלא לדרוך על הגרב שנרטבה ביום כיפור. ואף המנחת שבת (שם) כתב, שאם הוא בביתו ויש לו גרביים נוספות ראוי להחמיר ולפושטן. ובשיורי המנחה (סי' פ ס"ק מא) כתב שכן משמע מהרש"ז מוולוז'ין בספרו תולדת האדם (ח"ב דף לא, א).
צמר גפן הנתון בתוך האוזן להגן מרוח וקור, האם מותר לצאת בו בשבת?
בענין היציאה בשבת לרשות הרבים בכפפות הידיים, כתב השו"ע (סימן שא סעיף לז) שמותר, והביא שיש מי שהצריך לקשור את הכפפות למעילו, וראוי לחוש לדבריו. וכתב המשנ"ב (ס"ק קמא) שעכשיו נהגו להקל ובשם האחרונים כתב שאף שאין למחות במקילים, מכל מקום ראוי לבעל נפש להחמיר כדעה זו.
ובטעם מחלוקת הפוסקים הזו המובאת בשו"ע, ביאר במשנ"ב (ס"ק קלח) שהדעה שמתירה משום שהם מלבוש גמור שעשויין להגן מפני הקור, והיש מי שמחמיר בשו"ע סובר, שכיון שלפעמים צריך למשמש בידיו להסיר ממנו כינה או פרעוש העוקצתו, וחיישינן שמא ישכח ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים.
ומטעם זה מה שיש כאלו השמים באוזניהם צמר גפן כדי להגן על האוזניים מפני הרוח והקור, דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני ח"ד פפ"ח ס"ק כא) שמותר לצאת בהם בשבת לרשות הרבים, שאין בזה חשש שמא יפול, וגם אין חשש שיבוא להוציאם ברשות הרבים, כי רצונו שיהיו כל זמן שהוא נמצא ברחוב ושולטת שם הרוח והקור.
*נדונים הלכתים אלו נכתבו על מנת לעורר לב הלומדים, ולהלכה יש לעיין במקורות. והובאו בביאורים ומוספים משנה ברורה מהדורת 'דרשו'.