בני רחל אשת יעקב מו יט
כשברא הקב"ה את עולמו, לא החסיר ממנו דבר. הכינו, כלול בהדרו ומשוכלל בשלמותו, להיותו 'כל שתה תחת רגליו' של האדם, שנברא זה עתה בצלם אלוקים. 'אדם' זה נברא כליל המעלות, ברוך כשרונות, כוחות ומדות. כל אלו, קבע הקב"ה ב'אדם'. לא חסר דבר מכל אשר דרוש לו למילוי תפקידו ויעודו עלי אדמות. והנה נוכח הקב"ה, כי על אף בריאת האדם, על סגולותיו, מוכשרויותיו, מדותיו ותכונותיו, קיימת תכונה אחת נעלה יסודית ביותר. לא יכון עולם ואדם בלעדה. אשר אין האדם על כל מרחביות אישיותו, מסוגל להכילה. הלא היא תכונת ומעלת ה'אמהות'. רצה איפוא רצונו יתברך לברא אדם אשר יהא מסוגל להכיל 'אמהות', על כל הכלול בה.
ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה זאת, אלא 'אשה', ויברא האלוקים את ה'אשה'. ברא איפוא הקב"ה בריאה מיוחדת למלא את רצון רצונו יתברך – זהו 'כרצונו'! זאת היא הברכה, כי בה בברכה זאת, מודה האשה להקב"ה על שמצא בה את מילוי רצונו יתברך. או בלשון הכתוב 'ויאמר אלוקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' [בראשית ב-יח] כלומר, יש בו באדם הכל. אבל תכונה זאת אשר נקראת 'עזר', לא קיימת בו. חייבים לברוא בריאה מיוחדת לצורך קיום משאלה זאת, כביכול, של הקב"ה, בריאה של 'עזר כנגדו'.
"ויבן ה' אלוקים את הצלע"… [שם-כב]. "ברוך אתה ה', שעשני כרצונו"…
ה'אמהות', היא ההתגלמות של ה'עזר כנגדו', ברוממותם הגבוהה של עומק משמעותם…!
בכדי לתאר לכם מהו התפקיד המיוחד שרק האשה יכולה לבצעו בשלימות, ואין איש מלבדה המסוגל לעשות זאת כמוה, אצטרך להקדים ולספר לכם סיפור ייחודי על אשה צדקנית מיוחדת.
המדובר בהרבנית מרת ביילא הינדא מלצר ע"ה, אשת חבר של מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זיע"א, מפורסם עליה בין היתר, שהוצאת ספרו החשוב של בעלה 'אבן האזל' נזקפת לזכותה, כשהיא היתה זו שהמריצה אותו יותר מכל להוצאת הספרים, הכיצד?
ידוע שלרבנית ביילא הינדא היו כמה אחיות, אחת היתה נשואה להגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל, אחרת היתה נשואה לרבי ברוך הורביץ, אחת לרבי שעפטל קרמר, ועוד גאוני ישראל. אך רבי איסר זלמן ורבי משה מרדכי היו רעים וידידים מנוער, מעת לימודם יחדיו בוואלוזין בימיה הזוהרים, כל ימיהם היו ידידי נצח, שנמשכה על פני שנים ארוכות, והתחזקו בקשרי המשפחה שהיו להם.
יום אחד פנתה הרבנית ביילא הינדא לבעלה
יום אחד פנתה הרבנית ביילא הינדא לבעלה, היה זה לאחר שרבי משה מרדכי זצ"ל הוציא לאור את ספרו הראשון לבוש מרדכי על מסכת ב"ק, שקנה את שמו המיוחד בעולם התורה והישיבות: 'הן יודע אתה שרבי משה מרדכי הוציא עתה את ספרו הראשון לבוש מרדכי, וכל העולם רועש וגועש, אני יודעת שגם אתה מסוגל לעשות זאת לא פחות ממנו, ומדוע לא תמלא אף אתה את חובתך, להוציא לאור חידושיך הרבים'.
מהלכת השמועה, שלא מעט, בעקבות דברים אלו, התיישב רבי איסר זלמן לכתוב את חיבורו הנודע 'אבן האזל', שכיום מתבדרין בבי מדרשא.
עוד מספרים [דומני כי שמעתי זאת מאחד מבני החבורה הקדושה הקבועה שהיה מרן הגרא"ז זצוקלל"ה לומד עמם מידי ים ביומו בביתו שב'בתי ראנד' בירושלים]. כידוע, הרבנית בילא הינדא ע"ה היתה כותבת את חידושי תורתו, והיתה שקועה בזה מאד, עד כי באחד הימים, בעודם מסובים סביב לשולחנו בשקלא וטריא עירנית, מבחינים ברבנית בילא הינדא ע"ה ניצבת בפתח, הקולמוס הטבול בידו בידה, וממתינה לפסק זמן לשאול את שאלתה. כשפנה אליה מרן זצוקלל"ה כשואל מה חפצה, שאלה תוך כדי נימה מתמיהה – "אינני מבינה, הרי את אותה הראיה שהבאת מלשונו של הרמב"ם, היית יכול להביא מלשון הרמב"ם כאן בהלכות נזקי ממון, ומדוע הרחקת להלכות פסולי המוקדשין?… והוא זצוקלל"ה כדרכו המתייחסת בחשיבות לפניותיה, משיב בנחת, עד שנחה דעתה…
נראה, שפשר ההנהגה של שניהם, ההרמוניה שביניהם וכל הכרוך הזה, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בשתי עובדות אלו, הוא בהשקפה הנכונה על מהות שליחות ה'עזר כנגדו', או קרי ה'אמהות'.
לאמור: ה'עזר' הגדול ביותר, הוא בביטוייה של ה'אמהות' לא רק כלפי הבנים הביולוגיים, אלא קודם כל כלפי ה'בעל', לגדלו ולרוממו. כי זהו שנטע הקב"ה בבריאת האשה, הכושר המיוחד של 'עזר כנגדו', היינו הכושר של 'אימהות', בגדילתו, בצמיחתו, ברוממותו, של 'אישה', בעלה, וזה עוד לפני הכושר הטמון בהחדרת כל הערכים הללו בכל בני הבית.
כל זה בא לידי ביטוי כאשר גידולו ורוממותו של הבעל [ובני הבית, כמובן] היא מטרתם המשותפת של האיש ו'עזרתו'. שניהם! מחברים את האבן האזל, גם כשאינה משתתפת בפועל בכתיבת החידושי תורה, הלימוד, החידוש, היצירה. ההתעלות וההתרוממות, המה המטרה של ה"יחדיו" הזה.
בילא הינדא פונה אל אישה בתביעה היכן האבן האזל שלך? כ'תובעת' את שלה! וזה עצמו, אין לך מגדל ומרומם גדול מזה.
זוהי ההשפעה, זו דרכו. כך מתבטא ה'עזר' – ה'אמהות' כלפי הבעל, כמו כלפי כל בני הבית.
מדי פעם היינו שומעים את הרבנית פונה אליו בשמו
הוי אומר שבכח האשה להשפיע ולהשתתף בדרכו של בעלה הגדול…
ת. אני הכרתי אשה גדולה, שהיא חמותי הצדקנית מרת צביה לאה חדש ע"ה, ידוע הוא הדבר שהמשגיח הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל הטביע את חותמו החינוכי, התורתי ואפילו הלמדני על כל הדורות בהם עסק בחינוכם, ואם נביט אחרונית אין ספק שהמשגיח לא יכול היה לזוז ולהניד צעד כלשהוא בחייו, אילולי הבית הגדול של המשגיח שהיה פתוח לרווחה וכל אחד הרגיש בו כבביתו ממש. בית מופלא זה, היה אחד מכלי העזר החיוניים ביותר להצלחתו, ומי היא הבית אם לא הרבנית צביה לאה ע"ה. וכל מי שדרכה כף רגלו על מיפתן הבית יודע הוא שהיא ניהלה את כל הבית ביד רמה, ובתבונה עצומה.
והנה כל מי שהיה מצוי אצל בית זה של המשגיח זלל"ה ונ"ב הרבנית צביה ע"ה, יודע או יבין שתי עובדות. מחד גיסא, ההתחשבות בדעתה וברצונה של הרבנית, היתה מקסימלית אצל המשגיח. כך ברוחניות, כך בגשמיות ובפרט בעניני הבית – 'על פיה ישק כל דבר'. ומאידך גיסא, הגה, אשר יצא מן המשגיח, רצון, או מחשבה, קודש קדשים היה כלפיה. כלום אין כאן איזה 'ממה נפשך'?
אך האמת היא, שהם הם הבונים של כל אשר התרחש בבית הזה. כי ההרמוניה היתה ממש מתנגנת כאחד, משום שתפקידו של מרן המשגיח היה לא רק מטרתו בחיים, אלא גם מטרתה. ומי שיודע מה רב היה חלקה והשפעתה על כל מהלך עבודת הקדש שלו, יבין אל נכון שהם הם הדברים. כי היתה הרבנית צביה ע"ה, ה'עזר כנגדו' במלא מובן המושג, ובעיקר הרבנית שהיתה סמל של 'אמהות' נצלה כח אדירים זה, קודם כל לגדילתו וצמיחתו של בעלה הדגול, ויחדיו, לעצוב ביתם הדגול על כל הכלול בזה.
מדי פעם היינו שומעים את הרבנית פונה אליו בשמו, ואומרת: עיקר עבודתך צריך להיות עם יחידים… עליך לחלק את זמנך כך, שרובו יושקע ביחידים… וכו' וכו'. ומי אינו יודע, כי את ההדגשה והדרישה הזאת למדה הרבנית מאישה הדגול. כי כך הוא המהלך. "הוא" הדעת-תורה, הוא הקובע, הוא המלמד והמחנך. ומשלמדה, התחנכה והחדירה את המושגים בקרבה, שוב חזר הדבר והשפיע דרך כח ה'עזר כנגדו', דרך כל דרכה וכוחה כ'אם הבית'.
ניתן להסיק מכך שכל אם בישראל תתחיל להטיף לבעלה להתחזק בלימוד ועשיה תורתית…
ת. חובה לדעת, שהמציאות העובדתית שהיא אם ילדיו, אינה נותנת לה תואר 'אמהות' לעשות בו כבשֶלה, או להטיל תפקידים ומשימות ככל העולה על רוחה, רק אשה שיודעת להפנים את המסר הייחודי להיותה 'אם בישראל', היא האשה אשר ניחונה בכושר להיות 'עזר כנגדו', ורק אשה אשר כל מעינה הוא לגדל ולרומם את בעלה וביתה, היא זאת אשר ניחונה בכושר ובמשימה להיות אם 'אמהותית' בביתה
(קטעים נבחרים מתוך החוברת ' נשים במאי קזכיין בהוצאת דרשו תש"פ')