בעיצומם של ימי החורף שהיתי מספר ימים בבית החולים לצדו של אחד מבני משפחתי. כשהגיע יום השבת, היה לי קשה. לבד, עצוב, בלי קשר עם אנשים מבחוץ. שקעתי בתוך עצמי, משהו העיק עלי. הרגשתי רע עם עצמי. נכנסתי יותר ויותר למעגל של דכדוך. עד שאמרתי לעצמי: אתה חייב לעצור לרגע, לנשום עמוק ולהיות עם עצמך. תחדור לנפש ותחקור מה גורם לך להרגיש כך מדוכדך ועצוב.
שם במעמקי הלב פגשתי את הנשמה עצובה. קשה לה כך. השבת נרמסת לה בפנים. הכל חול מסביב. הרופאים מסתובבים כרגיל, הפקידים מסובים ליד המחשב, מדברים בטלפון כאילו יום שלישי היום.
ואז הגעתי לשאלה: מה זו שבת? אני רגיל כבר עשרות שנים שהשבת יש בה דרור לנפש. אני יורד לכביש, הכל ריק. אין מכוניות, אין תחבורה, רק אברכים וילדים, משפחות עם עגלות. הכל שקט, נינוח, רגוע, שבת! החנויות סגורות, העסקים נעולים, הכל מושבת. שבת קודש! שולחן השבת עטוף במפה לבנה צחורה, עליו נרות השבת מבהיקות. צלחות בוהקות, דגים, מרק, עוף. אה! כמה נפלא! איזה עונג שבת! ואילו כאן נקלעה נשמתי לשגרת ימי החולין. תראה את הצלחת, צבע כחול, כמה עלוב. ואיזה מפה יש כאן, אדומה, כמו באמצע החול. הרגשה של חול אופפת את כל נשמתי. מהחלון אני צופה ורואה כביש עמוס מכוניות, הכל כמו בחול. המעליות פועלות ברצף. השבת נרמסת. ואיך תוכל הנשמה לשרוד במצב כזה? אין לה שבת, הכל חול.
לא יכולתי להמשיך עם העצב. הלא שבת היום. ואז, בהארה מן השמים החלטתי שאני בכל זאת שומר שבת. התאמצתי לחשוב מה זה שבת – מפית לבנה? רחובות ריקים? מרק ועוף? נו, מה זה שבת? ואני לא יכול להתנער מזכרונות הילדות שהכניסו לי לראש ציור מקסים של שבת.
גירשתי את הכל לצדדים והתחלתי הכל מההתחלה. מי ציווה על שבת? הקב"ה. למה? 'כי בו שבת מכל מלאכתו'. אז מה צריך לעשות? לשבות! מי? אני או הרחוב? אני! מה זה לשבות? לא לעשות מלאכה! כלומר? לשבות בנפש, בלב פנימה, להתבטל! תשאיר לה' לעשות את העבודה שלו, תן לו להנהיג את העולם, אתה תשב בצד, תנוח, תוריד לחץ, תשתחרר. ה' סיבב שתהיה בבית החולים, אל תהיה עצוב, תשמח עם ההנהגה שלו. 'ישמחו במלכותך', 'להתעדן באהבתך ויראתך', וגם אם יש מפה אדומה, עדיין השבת קיימת. כי השבת זה משהו אחר, זה נקודה פנימית בלב. שביתה בנפש. ומעולם לא הגעתי לזה, כי תמיד היתה השבת עטופה עם זיכרונות ילדות, עם החנויות הסגורות, עם ריחו של המרק שהתפשט בתוך הבית, עם המפה הצחורה הלבנה והנקייה, הם אלו שעשו לי את השבת.
קלטתי שמעולם לא היתה לי שבת. איך האב קאן איינמאל נישט געהיטן שבת. עד שריחם עלי ה', שבר לי את העטיפה. מצאתי את עצמי כאן בבית החולים מעורטל מכל החיצוניות, ואז קלטתי שיש גם פנימיות. שביתה פנימית בנפש. גם אם הכל חול מסביב, אבל בתוכי יש שבת. כי שבת אינו המצב החיצוני אלא משהו בתוך הנפש.
כעת, לאחר שה' גילה לי את השבת הפנימית, אני מעריך יותר את השבת החיצונית, את הכבישים הריקים, את מאכלי השבת. אני מכניס בהם פנימיות. הם מוסיפים לשביתה הפנימית שלי, כי כך בנויה כל מצוה, פנימיות וחיצוניות. לא תמיד אפשר להתעורר עם הנקודה הפנימית, ולכן צריך את המעטפה החיצונית, אבל להישאר רק עם חיצוניות – זה לא השבת שה' ציווה עליה. רק לאחר שנבנתה אצלי שבת פנימית, שביתה בלב, אני יכול להלביש עליה את הוד תפארתה של השבת החיצוניות.
חלף זמן, ומצאתי סגנון כזה בספר 'חשבה לטובה' לרבי העניך מאלכסנדר, וכה סיפר: "כשהיינו בצעירותנו אצל היהודי הקדוש זצ"ל, כשבא שבת קודש שאלנו את עצמנו מה זה שבת?! השטריימעל על הראש עושה שבת? הקוגעל שאוכלין הוא שבת? עד שנתוודע לנו מה שבת והידיעה הזאת נתעכבה אצלנו עד מוצאי שבת".
הצדיק ר' העניך מלאכסנדר לא בא חלילה למעט בערכו של השטריימל, ולא של הקוגעל, כי מלבושים ומנהגים – קדושים המה. אם חלילה היו יהודים שביטלו את המנהגים האלו הוא היה יוצא בכל תוקף כנגדם. אבל הוא כן שאל את עצמו, האם השבת הוא השטריימל? שאלה זו גרמה לו לבקוע את מעטה החיצוניות העוטפת את השבת, ולחדור אל העולם הפנימי של השבת. לאחר שיש שבת פנימית, ניתן לעטוף אותה עם מפה לבנה, לחבוש לראשה שטריימל ולהתענג על הקוגל…
(מתוך גליון 'אש השבת')