במשנה ובגמרא נאמרו דינים שונים בקשר לתקיעת שופר בתוך בור, מערה וכיוצא בהם. דינים אלו התחדשו בעקבות הצורך לתקוע בהיחבא בעת שגזרו הגויים על ישראל שלא יקיימו את המצוות. עיקרם של דינים אלו הוא, שבצאת קול התקיעה אל מחוץ לבור עלול להתלוות אליו אליו קול הד הנוצר באוויר הבור ומטשטש את קול השופר, והעומדים בחוץ ושומעים קול נוסף זה, לא יצאו ידי חובתם; ויש אומרים שקול נוסף זה נלוֶה בהכרח לקול התקיעה ופוסלהּ. קול זה מכונה: 'קול הברה'.
'קול הברה' במרתפים: בדומה לבור ומערה, קיים חשש ל'קול הברה' גם בתקיעת שופר במרתף אטום שרובו מתחת לפני הקרקע, אך כשיש בו חלונות – ספק אם דינו כבור ומערה; וספק זה מצוי בזמננו בבתי־כנסת שבקומות תחתונות של בתים פרטיים, אשר רוב גובהם מתחת לפני הקרקע, וחלונותיהם סמוכים לתקרה, מעל לפני הקרקע.
התוקע ביער או בין הרים, אף שחוזר קול הד לתקיעתו, אינו נחשב כתוקע בבור, כיון שהד זה אינו מעורב בקול השופר, והוא 'נכפל' רק לאחר סיום הקול הראשון.
'קול הברה' בעמידה מחוץ לבית הכנסת ובתקרה אקוסטית: בניגוד לפירוש הרווח ל'קול הברה', שהוא קול הד המתערבב עם קול השופר, יש שפירש שהוא קול 'חלש', כלומר, שקול השופר אינו נשמע בעוצמתו ובצלילו המלא, וכתב שלפיכך גם העומד במרחק מבית־כנסת הבנוי מעל לפני הקרקע ושומע את קול השופר היוצא מתוכו, עליו לתת את דעתו ולהבחין אם הוא שומע קול 'חזק' או קול 'חלש'; ויש להחמיר כדבריו במקרה של ספק. כמו כן, בבית־כנסת שיש בו תקרה אקוסטית, יש לבדוק אם נשמע בכל מקום רק קולו הטבעי של השופר.
[סימן תקפז, סעיף א, ס"ק א, ב, ו ו־ז, וביה"ל ד"ה או וד"ה ואם; ביאורים ומוספים דרשו, 4-6]