שח הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א:
סיפר יהודי חשוב מתושבי בורו פארק שבארה"ב, בר אוריין המתייגע על תלמודו במסירות נפש ואף משמש כרב גדול בבית המדרש הסמוך לביתו.
לאחרונה מצאוהו צרות רבות ורעות, נהפך עליו הגלגל ובא עד כדי פת לחם ממש, כמו כן בת בוגרת יושבת בביתו כבר זמן רב ואינו מוצא עבורה זיווג הגון, ועל הכל, נתדרדר אחד מבניו מדרך הישר ובקושי הצילוהו אנשי חסד להעמידו על דרך טוב כדרך בני ישראל הכשרים.
ביום מן הימים התיישב הרב הנ"ל והחל מתבונן בנפשו על מה עשה לו ה' ככה. בתוך הדברים נזכר ממעשה שאירע לפני כעשרים שנה – שלמד אברך פלוני עמו בכולל, ופעם אחת בעת שהלה אמר את סברתו מפרי חידושיו, זלזל בדבריו ולגלג עליהם. עתה חשב לעצמו – אולי קשר יש בין מצבי למעשה זה, וקיבל על עצמו לפייסו.
באותו היום יצא הרב לתפילת מנחה, והנה לנגד עיניו עומד 'ידיד' הנעורים הלז. וישאלו איש לרעהו לשלום, אח"כ שאלו הרב: האם זוכר מע"כ את דבר המעשה מאז?
ענה לו הידיד: אכן, אינני שוכח את הפגיעה הנוראה מאז, ולא עוד, אלא שאז החלטתי שאם כן – שסברותי אינם ראויות, אף כל מהותי איננה שווה ללימוד התורה, ומני אז עזבתי את הכולל, ועד היום הזה אין לי מנוח…
(אותו רב ביקש שנפרסם מעשה זה ברבים, אולי יחוס הבורא ותהיה לו כפרה פורתא ופתחון לישועה).
(באר הפרשה)