הרב ישראל ליוש
ביום כ"ח בתמוז חל היא"צ של הגאון רבי חיים פרידלנדר זצ"ל, משגיח בישיבת הנגב ופוניבז', ובעל ה'שפתי חיים'.
רבי חיים נולד בט' בתמוז תרפ"ג, ב'ברסלאו' שבגרמניה. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עלתה משפחתו לארץ ישראל.
הוא פנה ללמוד בישיבת 'לומז'ה' בפתח תקווה, שם דבק במורו ורבו הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל.
בשנת תש"ד, עם הקמתה של ישיבת פוניבז' ע"י הרב מפוניבז' זצ"ל, ומינויו של רבי שמואל רוזובסקי לראש הישיבה, הצטרף רבי חיים לקבוצת הבחורים מייסדי הישיבה, שם התקרב מאוד למשגיח הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, ואף השקיע רבות בעריכת ספריו 'מכתב מאליהו'.
לאחר נישואיו עם בתו של הגאון רבי יונה מרצבך זצ"ל, מראשי ישיבת 'קול תורה', הצטרף לצוות ההשגחה בישיבת פוניבז', תחת מנהלה הרוחני הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל.
הקים את תלמוד תורה 'תורת אמת' בבני ברק, וכמו"כ ייסד את ארגון 'מורשת אבות – אל המקורות', שעסק בקירוב רחוקים ובהפצת יהדות.
כיהן כמשגיח בישיבת 'הנגב' בנתיבות, בראשותו של הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל, ובשנת תשמ"א לאחר פטירת משגיח ישיבת פוניבז', הגאון רבי בן ציון במברגר זצ"ל, נקרא למלא את מקומו.
הלך לעולמו, לאחר מחלה קשה שעמד בה בגבורה, ביום כ"ח בתמוז תשמ"ו.
"לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (ל ג)
מפרשת נדרים, אומר הגאון רבי חיים פרידלנדר זצ"ל, אנו למדים על קדושת הדיבור ועוצמתו, שהרי אדם יכול בכח דיבורו לאסור על עצמו דבר המותר, ולהחיל עליו איסור 'לא יחל דברו', וכמו"כ ע"י דיבורו הוא מאציל קדושה בחפץ שעד עתה היה חולין. בכח הדיבור הוא יוצר מציאות חדשה, של איסור או קדושה…
בעולם החומר והגשם, מבאר רבי חיים, אנשים מייחסים לעשיה חשיבות יתירה מהדיבור, כי תוצאות המעשה נראים יותר לעין מתוצאות הדיבור. הדיבור נתפס כרצף הברות וכאמירה גרידא, שתוצאותיו אינן נראות כלל לעין.
אך בעולם הרוח, אין זה כך, כי בזה נבדל האדם מן הבהמה שגם היא 'נפש חיה', ומעלתו של האדם היא רק משום כח הדעה והדיבור. והדיבור הזה אינו רק אמצעי תקשורת בין בני האדם, כי גם לחיות ולעופות יש אופני תקשורת משלהן. הדיבור הוא כח רוחני אדיר, ויסודו משורש הנשמה, ובכוחו ליצור מציאות רוחנית…
על כח הדיבור נוכל גם ללמוד מעונשי האונס, המפתה והמוציא שם רע, שהרי האונס והמפתה שאיסורם הוא ע"י מעשה, עונשם רק חמישים כסף, ואילו מוציא שם רע שאיסורו הוא ע"י דיבור, עונשו מאה כסף. זאת משום שתוצאות הדיבור שהוא מ'נשמת חיים – רוח ממללא', פוגמים יותר מתוצאות המעשה, כי הדיבור פוגם בשורשים העליונים של הבריאה…
השפעת כח הדיבור, מבהיר רבי חיים, תלויה במדרגתו של המדבר, כי גם לאדם הפשוט יש כח והשפעה ע"י דיבורו, אולם ככל שהאדם גדול יותר, לדיבור שלו יש קדושה והשפעה יתירה, גם בעולמות העליונים…
עפי"ז נבין מדוע בפתיחת היום הקדוש, יום הכיפורים, אנו אומרים תפילת 'כל נדרי' ומתירים את הנדרים, זה בא ללמדנו עד כמה גדול כח הדיבור היוצר איסורים וקדושה, והשפעתו בעולמות העליונים הוא לאין ערוך מן המעשים.
***
פיו הקדוש, שידע היטב את מעלתו וכח השפעתו, לקה במחלה קשה ממנה לא קם, וכשבאו ראשי הישיבה לבקרו, שאל אותו רבי דוד זינגרביץ: "כיצד יתכן שאדם שיש לו כל כך הרבה זכויות בפיו, ילקה דווקא בפיו?" ורבי חיים השיב: "דווקא זו זכות, שהייסורים באין מתוך מקום של זכות הרבים…".
תקופת מחלתו הקשה בסוף ימיו, היתה פרק מיוחד של שליטה עצמית בעוז ובתעצומות, והיא למדה את כל סובביו 'ישוב הדעת' מהו.
כשקיבל את תוצאות הבדיקות בעקבות כאב השיניים העז שתקף אותו, ושמע על מצבו הסופני, מלוויו נשארו לשמוע על אפשרויות ריפוי והקלה, אך הוא יצא מהחדר ומיהר להספיק עוד 'סדר מוסר' בישיבה.
ולידיד שניגש לעודדו, אמר: "אינני זקוק לעידוד, האמן לי, עדיין לא הרגשתי קרבת אלוקים, כפי שאני מרגיש עכשיו…".
לרעייתו אמר: "רצון הבורא הוא לא רק שאוכל שוקולד, רצונו שגם אוכל דברים מרים", והם אכן היו מרים…
"לא תמיד אנחנו יודעים מה הקב"ה רוצה שנעשה…" – היה אומר בזמן ייסוריו – "אבל את מה שהוא מביא עלינו, הוא ודאי רוצה…".
ביום שנסע לחוץ לארץ לסדרת טיפולים, עוד מסר ארבעה ועדים בישיבה, ואף בחור לא תיאר לעצמו מה עובר על המשגיח…
אחרי הוועדים שב לביתו, ובשלוות נפש אופיינית, דן עם בני ביתו על החתונה של בתו, שכלל לא השתתף בה, והלך לראות את דירתה החדשה.
שלוותו היתה עד כדי כך, שלפני הניתוח אמרו לו הרופאים כי יתכן שלא יוכל לדבר עוד לאחר הניתוח, מיד ביקש המשגיח מכשיר הקלטה, וביישוב הדעת הקליט דברי חיזוק ועידוד לבני משפחתו, בענייני ביטחון.
פעם הרהיב עוז אחד ממכריו ושאל אותו: "מהו סודה של מנוחת הנפש בה ניחן?", והוא השיב בפשטות: "כשאתה עוסק בתפילה, תהיה עסוק רק בתפילה, וכשאתה עוסק בלימוד, רק הלימוד יהיה לפניך, כך תגיע לישוב הדעת…".
היטיב להגדיר זאת אחד מתלמידיו: "כל מי ששמע על מגוון פעולותיו, סבור היה שלמשגיח ישנם עשרות עיסוקים ביום, זה לא נכון… למשגיח יש רק עיסוק אחד, ולאחריו עוד אחד, ואין אחד נוגע בחבירו…"
כאשר למד עם בנו וייסוריו תקפו אותו והתפתל מייסורים, בנו הציע לו שיפסיקו ללמוד, אך הוא השיב: "לא מפסיקים ללמוד כשקשה, מפסיקים ללמוד כאשר אי אפשר עוד!".
משפט דומה אמר לראשי ישיבת הנגב, כאשר שב מחוץ לארץ מיוסר, והזדרז לנסוע לישיבה למלא את חובת ההשגחה. לפליאתם על ששב לישיבה מיוסר כל כך אמר: "כל זמן שאני יכול לעומד על הרגלים, חובתי להמשיך בתפקידי…".
וכשהרבנית מחתה בו על שתוך כדי הטיפולים בחוץ לארץ, אמר סדרת שיחות, אמר לה: "כל זמן שה' נותן לי את כוח הדיבור הריני בתפקיד…".
חודש וחצי לפני פטירתו, ביקש להביא לפניו את פנקס הקבלות האחרון שכתב בימי חוליו. כשהביאו את הפנקס, הוא קרע אותו לגזרים. וכשנשאל מדוע עשה כך, השיב: "אני לא רוצה שיחשדו בי מה שאין בי…".
***
כוחות הנפש והשליטה בהם, כבר ניכרו בו כשהיה נער. כאשר עלה לארץ ישראל, התרגשות רבה היתה באניה לקראת הרגע הנכסף, ראיית ארץ ישראל, ואכן כאשר התקרבה האניה וכבר ראו את אדמת ארץ ישראל, כולם מיהרו לעלות על הסיפון ולמהר לזכות לראות את ארץ ישראל, אך רבי חיים, היה אז נער, העיר: "עדיין לא בירכנו 'ברכת המזון' ואסור לעזוב את חדר האוכל ולעלות על הסיפון… מותר לגשת רק לחלון…"
***
רבי יצחק אלחנן גיברלטר מספר: בתקופת תש"ח, זמן מלחמת השחרור, בחור מישיבת פוניבז' התארס בירושלים, ולא היתה לו אפשרות לחזור לבני ברק, עקב המצור שהיה על ירושלים.
הוא התארח בינתיים בישיבת 'חברון', והוא היה אות, מופת ודוגמא לכח התורה. הבחור הזה היה מי שלימים נתפרסם כהגאון רבי חיים פרידלנדר זצ"ל, הוא היה לומד סדרים שלמים בעמידה במרתף הישיבה, הפגזים נפלו סביב ואימה שרתה על הכל, אך הוא עמד ולמד בעיון ללא כל פחד, כביכול אינו שומע כלל את הפגזים. ברגע שאנחנו שמענו את קולות הפגזים התחלנו מיד באמירת תהילים בציבור…
ברשימותיו מצאו כיצד הוא התייחס לימי המצוקה הללו, כשהוא שהה במצור, וכל כתב: "צריך לשנן לעצמי, שה' קורא אותי מתוך הייסורים האלה ומתוך פחד המוות, וכוונת הק-ל הרחמן רק לטובה… התנאי הראשון לעת כזאת, הוא צלילות הדעת גמורה וחלילה שלא אתבלבל, ולהכיר בהשגחה פרטית…"
***
רבי חיים היטיב לנצל את זמנו עד תום. ניצול הזמן, לא היה רק ענין בסדר יומו, אלא הוא היה טבוע עמוק בנפשו. הוא היה יכול לקבוע פגישה מדויקת בין 10:25 ל-10:40, תוך כדי חישוב הזמן עד תום…
את נסיעותיו באוטובוס לישיבת הנגב ניצל ללימודיו. פעם הצטרף אליו תלמיד לנסיעה, ולתומו חשב כי הנה לפניו הזדמנות לדבר עם המשגיח, אך לפליאתו הוציא רבי חיים פנס מתיקו ולמד לאורו. כעבור זמן מה כבה הפנס, והתלמיד חשב שהנה עתה הגיע העת בו יוכל לדבר עם רבו, אך גם הזדמנות זו התפוגגה למול עיניו, כי הנה הוא רואה שהמשגיח מוציא מתיקו סוללה נוספת, ומחליף אותה בסוללה הריקה…
הנסיעה הסתיימה, והתלמיד אמנם היה מאוכזב שלא הצליח לדבר עם המשגיח, אך הוא למד פרק חשוב בניצול הזמן…. מי חושב לקחת איתו סוללה נוספת?! רק מי שמתייחס לכל רגע, כאילו זו הצלת חיים!
***
בנו רבי אליהו מספר: "פעם הייתי עם אבא בבין הזמנים בנופש בירושלים, וקבוצת מנהלים ביקשו להיפגש עמו. הוא אמר להם שאחה"צ הוא נוסע לים המלח, ואם ירצו יוכלו להצטרף אליו ולדבר שם.
וכך היה, אבא היה בתוך הים, וסביבו עמדו בחצי עיגול קבוצת המנהלים והתייעצו איתו בענייני חינוך"…
***
בין שלל עיסוקיו בעולם הישיבות ובעולם החינוך, עסק רבות בענייני קירוב במסגרת ארגון 'אל המקורות' אותו הקים, וכל ענין של קירוב נגע לליבו עד מאוד…
"היכן ניתן להשיג זוג תפילין בהשאלה, לפחות ליום אחד, יום הבר מצוה?" – פנה ילד אל הרב ראובן אליצור. הבקשה התמימה הזו לא יכולה היתה להשאיר את הרב אליצור אדיש, הוא פנה לכל ארגוני הקירוב, אך לאכזבתו, לא הצליח להשיג תפילין לילד התמים.
בעודו עוסק במצוה, פגש הרב אליצור את רבי חיים באוטובוס, בדרכו מישיבת הנגב לבני ברק, הוא שיתף אותו בספור, ושאל אותו אם יש בידו כתובת אליה יוכל לפנות כדי להשיג לילד זוג תפילין. המשגיח פתח את תיקו, הוציא חבילה עטופה בניר עיתון ומסר אותה להרב אליצור, "הנה… תן לילד…"
כאשר הגיע הרב אליצור לביתו, נדהם לראות כי בחבילה מונחים זוג תפילין חדשות, נוצצות ומהודרות בכל ההידורים.
הוא פנה, נסער כולו, לביתו של המשגיח, ותמה: "נראה שהתפילין מהודרות ממש ומחירן בהתאם, וכי אפשר למסור אותן סתם כך לילד לא מוכר…?!"
"אספר לך את סיפור התפילין" – השיב לו המשגיח – "בחור מישיבת הנגב פנה אלי בבקשה שאשיג עבורו תפילין מהודרות. טרחתי ועמלתי, בחרתי פרשיות וסקרתי בתים, עד שהרכבתי את התפילין המהודרות הללו. כשהבאתי אותן לבחור, הוא אמר לי במבוכה שמישהו כבר העניק לו זוג תפילין, והוא כבר לא זקוק לאלו. לא אמרתי דבר, והשבתי אותן לתיק… אך מאז הציקה לי המחשבה" – המשיך המשגיח בסיפורו – "מה אירע כאן? מדוע עשה זאת הקב"ה? מדוע היה עלי לטרוח ולהשיג תפילין כה מהודרות, לשווא? עתה, כאשר שמעתי ממך על בקשתו של הילד, הבנתי שהתפילין הללו מיועדות עבורו, ומסרתי אותן בשמחה… הנה מלאתי את שליחותי!".
"אם כן" – ביקש הרב אליצור – "שהמשגיח בעצמו ימסור אותן לילד". רבי חיים הסכים, וביום הבר מצוה באו הבחור והוריו לביתו, המשגיח ירד איתם לבית כנסת 'ירחי כלה' והניח את התפילין לבחור.
בינתיים ערכה הרבנית שולחן, וערכו לבחור מסיבת 'בר מצוה' צנועה, כשרבי חיים מנציח אותה בתמונות…
במסיבה, דיבר המשגיח על משמעות היום הגדול, ועל הכניסה לעול המצוות. ההורים התרגשו מאוד ורשמו אותו למתיבתא חרדית…