האדמו"ר מבלאז'וב זצ"ל איבד בשואה הנוראה את אשתו הרבנית, בתו וחתנו, וגם את הנכדה בת השנתיים. הוא נלקח למחנות, שם עבד עבודות פרך, בנוסף סבל מקור ומרעב, ייסורים נוראים ואיומים עברו עליו – ועם כל זה היה מעודד את עצמו ואת הסובבים אותו. "כל עוד האדם חי עליו לעשות הכל שיחיה ולא ימות ח"ו, לעולם לא להתייאש, אם ח"ו נגזר עליו למות, יבוא בעל הנשמות ויטול את הנשמה בעצמו". כך היה רגיל בפיו.
בעיצומו של לילה אחד חשוך וקר, נשמעה במערכת הכריזה של המחנה ההודעה הבאה: "כל האסירים חייבים לצאת מן הצריפים החוצה, מי שיישאר בפנים וייתפס, יומת בירייה".
חלושים ומרוטים מיום עבודה מפרך, מהרעב שהציק להם כל הזמן, נאלצו כולם לבצע את הפקודה ומיד רצו מבוהלים ומפוחדים לכיוון שהורו להם הזקיפים. כעבור שעה קלה הגיעו למקום שומם בו היו מכתשים רחבים ועמוקים שנוצרו מפצצות שנפלו שם בימי מלחמת העולם הראשונה. הגרמנים הורו להם להסתדר בשורות ולקפוץ מעברו האחד של הבור לעברו השני, מי שלא יצליח להגיע לצד השני וייפול לבור, יירה ויומת בבור.
המשימה היתה כמעט בלתי אפשרית, האנשים המעונים ניסו לקפוץ לצידו השני של הבור, אך במצבם הגופני הירוד והלקוי נפלו רובם לתוך הבור ונורו. מעטים הצליחו לקפוץ מצידו האחד של המכתש לצידו השני.
סמוך לרבי עמד אדם שהתרחק זה מכבר מקיום תורה ומצוות, פניו היו אפורות וליבו מלא יאוש, הוא פנה אל הרבי ושאל: "רבי, לשם מה עלינו להתאמץ, הרי ברור ואין לי ספק שנחטיא את הבור, בוא וניכנס ישר לתוכו פנימה ונחסוך את כל מאמץ הקפיצה"…
"חס וחלילה", השיב לו הרבי, "אנחנו נעשה את ההשתדלות שלנו, ולעולם לא להתייאש, אם נגזר עלינו ח"ו להגיע מפה לעולם העליון נגיע, ואם בורא עולם חפץ בחיינו הרי שנצליח לקפוץ".
הרבה זמן לא היה להם, והגיע תורם. הם עמדו בקצה הבור, הרבי התפלל תפילה חרישית, האיש שעמד לידו התמלא לפתע עוז, הם קפצו ומצאו את עצמם בעברו השני של הבור. חייהם ניצלו!
*
חלפו שבועות, ובאוויר הורגש כי המלחמה מתקרבת לקיצה, הגרמנים ספגו אבדות קשות והחלו לסגת. בכ"ד בניסן התקרבו חיילי בנות הברית למחנה בו שהה הרבי, הקצינים הגרמנים שהיו ממונים על המחנה ריכזו את כל היהודים אל רכבת משא שעמדה לא הרחק משער המחנה, ומשם נסעו לכיוון לא ידוע.
במשך שבוע ימים נסעו הפליטים האומללים, כשלושת אלפים במספר, בתנאים איומים ונוראים כמעט ללא אוכל ומים לשתייה. ביום השישי למסע העינויים נעצרה הרכבת בתחנה בעיירה שבגרמניה.
חייל אס אס נכנס לקרון ושאל בקול: "מי כאן הרב?"
אף תשובה לא נשמעה, היהודים המעונים חששו שמא מתכננים להתעלל ברב לעיניהם, ושתקו. והנה נשמע קולו של הרבי, שללא היסוס השיב: "אני הרב".
החייל הורה לו לבוא עימו, והביאו אל מפקד המחנה שישב בקרון הקטר. השחצנות והגאווה נעלמו מפני של המפקד. הוא סיפר לרבי שקיבל פקודה מברלין להוביל את הרכבת לנהר מסוים, ושם להוציא להורג את כל היהודים שברכבת. "זוהי הוראה מגבוה!", הדגיש המפקד.
הוא השתהה מספר רגעים, ואחר הוסיף להפתעתו של הרבי: "מאחר וחיל השחרור האמריקאים נמצאים קרוב, לא רחוק מכאן, אנסה להאט את קצב הנסיעה של הרכבת, אולי בינתיים יספיקו החיילים האמריקאים להגיע ואז יהיו לכם החיים לשלל".
הרכבת אכן האטה את מהירותה, אך למחרת שוב נקרא הרבי אל מפקד המחנה, כשהלה מודיעו על פקודה חדשה שהגיעה מברלין, בה נאמר לא להמתין עם הרצח ההמוני עד שנגיע לשפת הנהר, אלא לעצור ליד היער הסמוך ושם להוציא להורג את כולם.
המפקד הגרמני חשב שכבר אין תקוה ליהודים שברכבת, עליו לקיים את הצו שקיבל ולהוציאו לפועל ללא דיחוי, אך הרבי אמר לו: "תן לפחות ליהודים לצעוד רגלי מהרכבת ועד היער, וכך ירוויחו זמן ואולי אף יגאלו וינצלו ממוות…".
המפקד הסכים, ונתן הוראה לחיילים להורות לכולם לצאת מהרכבת ולצעוד לעבר היער הסמוך. הרבי ביקש משלושה צעירים שימהרו לצעוד אל הכיוון שממנו אמורים על פי ההשערה החיילים האמריקאים להגיע.
למעשה, החיילים האמריקאים כלל לא היו אמורים להגיע לאיזור ההוא, אולם ג'יפ אחד עם עשרה חיילים טעה בדרכו ונסע במסלול בו רצו שלושת הבחורים. הם סימנו לנהג לעצור, אך החיילים, שנשלחו למשימה מסויימת, לא רצו להתעכב וכמעט שהמשיכו בדרכם. למזלם היה בין החיילים רב צבאי, ר' אברהם קאהן מפילדלפיה, ובהשפעתו הם עצרו את רכבם כדי לשמוע מה בפיהם של שלושת הצעירים.
כששמעו את סיפורם המזעזע של הבחורים, נסעו מיד אל המקום שנועד להיות גיא הריגה לאלפי איש.
החיילים הגרמנים כבר העמידו את היהודים בשורות שורות מול כיתת היורים, ורגע לפני שפתחו באש, הבחינו בחיילים האמריקאים שהגיעו למקום. הללו ירדו מרכבם וכיוונו אליהם את רוביהם, ומיד השליכו הגרמנים את נשקם והרימו את ידיהם לאות כניעה.
ברגע האחרון ובדקה האחרונה ניצלו אלפי יהודים ממוות לחיים. הוא אשר היה הרבי נוהג לומר לכל הסובבים אותו, אמור וחזור: "לעולם לא לאבד תקווה, ולא להתייאש, לאחוז בחוזקה באמונה. על האדם להשתדל כפי יכולתו והקב"ה יעשה את שלו".
(הרב יצחק ברבר שליט"א, הובא בגליון 'כולנו יודעי שמך' דברים תשפ"א. הרב פנחס זרביב מכון למעשה. לתגובות ולחומר נוסף [email protected])