הרב ישראל ליוש
ביום ב' בסיון, חל היא"צ של הגה"ק רבי ישראל הגר מויז'ניץ זי"ע בעל ה'אהבת ישראל'
רבי ישראל נולד ביום ב' באלול תר"כ, לאביו הגה"ק רבי ברוך זצ"ל ונקרא ע"ש סבו רבי ישראל מרוז'ין זי"ע.
נתחנך על ברכי סבו רבי מנחם מנדל, בעל ה'צמח צדיק', וכבר משחר טל ילדותו נתפרסם לגאון וצדיק, וכבר בהיותו בן ט"ו שנה לקחו רבי מאיר הורוביץ, בעל ה'אמרי נועם' מדז'יקוב לחתן לבתו, ומאז עבר ללמוד בביתו בדז'יקוב, וחזר לויז'ניץ לאחר פטירת חותנו כשלוש שנים אחר נישואיו.
בשנת תרמ"ה נתמנה לרב בעיירה 'בידוולה', ב'מרמרוש', ועד מהרה הפך שם לרועה רוחני לתושבי המקום, שהפך למרכז לחסידים מבקשי ה'.
בשנת תרנ"ג, אחרי הסתלקות אביו זי"ע, ישב על כסאו כאדמו"ר מויז'ניץ והוא אך בן שלושים ושלוש. רבים נמשכו אחר מנהיגותו הק', ולצעירים שבחבורה הקים את ישיבת 'בית ישראל', עליה מסר את נפשו שיהיה זה ביתם הרוחני, מקום לעליה בתורה ויראה.
הלך לעולמו ביום ב' בסיון תרצ"ו, ובשנת תש"ט הועלה ארונו לארץ ישראל, ונטמן באוהל אדמור"י ויז'ניץ בבני ברק.
הַיּוֹם חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים יוֹם, שֶׁהֵם שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת וּשְׁלֹשָׁה יָמִים לָעֹמֶר
מ"ה לעומר על כרחך חל בראש חודש סיון. מציין הגה"ק בעל ה'אהבת ישראל' זי"ע, שהוא התחלה לקבלת התורה, כדאי' בגמ' (שבת פו ב) שביום זה באו מדבר סיני. ולקבלת התורה צריך ענווה, הרמוזה ביום מ"ה לעומר, הרומז לפסוק 'ונחנו מה…'
***
העובדה הבאה תעיד על גאונותו העצומה בתורה, אך כגודל גאונותו כך ענוותנותו. פעם באה לפני בנו הגה"ק מוישווא זי"ע שאלה בהלכות מקוואות, ודינה היה נוגע לאיסור כרת. אחרי שדן בשאלה מכל היבטיה, עדיין כרסם בו הספק, וחשש מלהכריע להיתר בשאלה סבוכה זו, וע"כ בא קמיה אביו בעל ה'אהבת ישראל' זי"ע, ופרס לפניו את השאלה…
"אותי אתה בא לשאול…? הרי אני כזקן ששכח תלמודו…?" – אמר לו רבי ישראל בענווה.
אלא שהווישוער הכיר בגאונות אביו ובענוותנותו, והחל לדון עמו בשאלה מכל צדדיה. הם שקעו שעה ארוכה בדברי תורה, העלו מקורות לכאן ולכאן וליבנו היטב את הסוגיא על כל ענפיה, עד שיצא משם הגה"ק מוישווא עם פסק דין ברור ומוחלט.
***
בשנת תרצ"ב היתה בעיר 'חוסט' מחלוקת בדבר זהות הרב שיתמנה לעיר, רוב החסידים בעיר צידדו בעד אחד המועמדים.
באותה העת הגיע מרן בעל ה'אהבת ישראל' זי"ע לשבות בעיר, ובאמצע תפילת 'קבלת שבת' נכנס לבית המדרש אחד מהעסקנים שצידדו בעד הרב השני. כשראו אותו כמה נערים חמומי מח זעקו לעברו: "שייגעץ גיי ארויס!" [שייגעץ, צא החוצה!]
הרבי שסבר שהצעקה הזו הופנתה לעברו, עזב מיד את בית המדרש והלך להתפלל ב'ר' משה אהרנס בית מדרש', ולא הועילו כל הסברי ראש הקהל שהצעקות הללו לא הופנו אליו. הרבי התעקש ואמר: "מען האט דאך מיר גמיינט", [הרי התכוונו אלי]. לצערם של כל בני העיר, במשך כל השבת התפלל האדמו"ר בבית המדרש הקטן 'ר' משה אהרנס בית מדרש'.
במוצאי שבת, באו כל ראשי הקהל והמכובדים לאכסניית האדמו"ר זצ"ל, ובקשו סליחה ומחילה על אשר ארע כזאת במחוזם, ונמנו וגמרו שמפני המחלוקת נתבזה הצדיק, ועל כן החליטו להשכין שלום בין הצדדים, וכאשר הכל על מקומו בא בשלום, יצא הרבי מן העיר.
***
בענוותנותו הרבה היה נוהג לטבול במקווה העירוני, אך לא רק ענווה היה במנהג זה, אלא גם צדקות וישרות, כפי שיסופר:
פעם הציע לו בנו בעל ה'אמרי חיים זי"ע שיבנו עבורו מקווה פרטי, הרבי הסכים אך התנה שני תנאים: הראשון שימשיך לשלם את דמי השימוש במקווה העירוני, כדי לא להפסיד לעיר, והתנאי השני, גם הוא כדי שלא יפסיד המקווה העירוני, שאף אחד לא יטבול במקווה הפרטי שלו, כדי שימשיכו לטבול במקווה העירוני ולא יבוא לידי הפסד.
אמר לו ה'אמרי חיים' שיכול להבטיח לקיים רק את התנאי הראשון, ואילו התנאי השני שאף אחד לא יטבול במקווה שלו, אינו יכול להבטיח, ואכן לא נבנה עבורו המקווה והמשיך לטבול כשאר העם במקווה העירוני.
♦♦♦
"שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ בְּשִׂמְחַת התּוֹרָה"…
כפלות הלשון 'שישו ושמחו' תתבאר, אומר הגה"ק בעל ה'אהבת ישראל' מויז'ניץ זי"ע, כי יש שני סוגי שמחות: יש שמחה כריפוי מחלה ומזור מכאב, או תשועה ממצוקה מציקה, שהיא אכן שמחה גדולה, אך היא באה אחר קושי, חולי או כאב. אך יש שמחה שלמה יותר, שלא באה מחמת כאב או מחלה, אלא היא שמחה מתוך שמחה, כחתונת צאצאיו ושאר מאורעות משמחים…
זו כוונת הכפילות: 'שישו ושמחו בשמחת התורה', שתהיה השמחה מתוך שמחה ולא חלילה מתוך צער ויגון.
***
וכך אמר עליו בנו בעל ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זי"ע: "נשמתו של אבי לא הכירה מנהג של עצבות, הוא היה תמיד בשמחה!", וסיפר שכך היה גם כאשר הרוסיים נכנסו לויז'ניצא, וכשכל בני העיר נסו בבהלה אל בית האדמו"ר, שאל: "מה הפחד…?", והמשיך ללמוד בספר 'ברית כהונת עולם', שהוא ספר עמוק וקשה ללמוד בו, כאילו לא ארע מאומה.
***
שמחת התורה של רבי ישראל מויז'ניץ זי"ע, שבאה לידי ביטוי בהתמדתו העצומה, היתה לשם דבר עוד מימי ילדותו. היה מרבה ללמוד בחברותא עם אחיו הרה"ק מאנטניא זי"ע, וסיפורים רבים סופרו אודות לימודם בצוותא:
היה זה בימי ילדותם, כאשר עסקו יחדיו בלימוד התורה הק' כאוות נפשם. בחוץ השתוללה סופה נוראה, גשם זלעפות, רוחות עזות וקור עצום חודר עצמות.
לפנות בוקר, אחר שכבר עמלו על התורה שעות רבות, תקפה עייפות את הרה"ק מאנטניא והוא ביקש לפרוש לישון. אחיו רבי ישראל העיר לו: "תאר לעצמך את בעל העגלה נוסע כעת באישון לילה בדרך, על ראשו ניתך גשם זלעפות ועגלתו שוקעת בבוץ, הסוסים אינם נשמעים למושכות, והם נעים אנה ואנה באי נוחות, הוא מנסה בכל כוחו ליישרם ולהוציא את העגלה מהבוץ הטובעני… האם יעלה על דעתו של הבעל עגלה לפרוש לשינה מחמת העייפות שגברה עליו? וכי הוא יאמר לעצמו שעליו לפרוש למנוחה כדי שמוחו יהיה צלול יותר…? אם כן", סיים הרבי את דבריו, "אנחנו שיושבים בחדר מוסק וחמים, על אחת כמה וכמה שלא נפסיק את לימודנו באמצע הסוגיא!…"
***
סיפורים רבים נקשרו אודות חברותא זו של הני תרי אחים קדושים. הם היו גדלים ומסתופפים רבות בבית זקנם בעל ה'צמח צדיק' זי"ע. פעם אמרה סבתם ע"ה, שיש להקפיד על בריאות הנערים, שילמדו בשעות מסוימות וישאירו מספיק זמן לשינה כדי שלא יקרסו כוחותיהם.
ואכן עשו כמצוותה וכתבו להם סדר יום, ובו שעות מסודרות ללימוד ולשינה, אך למעשה הנייר נשאר יתום וללא שימוש, כי האחים המתמידים למדו גם על חשבון שעות המנוחה.
פעם אחת, כאשר שקדו על תלמודם באישון ליל, הגיע לפתע זקנם בעל ה'צמח צדיק' זי"ע, ותפסם כשהם מפרים את הסדר שהוסכם, ואמר: "כתיב 'טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה', כאשר זוכים לחוש בטעמה הטוב של הסחורה, היא התורה הקדושה, 'לא יכבה בלילה נרה', לא מפסיקים ללמוד אותה אף בלילה…"
***
'אהבת ישראל', כשמו, כך היה, אהבתו לכל אחד ואחד מישראל, הייתה ללא גבולות, בלא להבדיל מיהו, בין עשיר בין עני, ואף אם היה צרוע ומוכה שחין…
מסופר כי פעם הגיע לעיר 'חוסט', והמונים באו אל תחנת הרכבת כדי לקבל את פניו. בין הבאים היה יהודי מסכן, חולה ומוכה שחין, בגדיו היו קרועים ומלוכלכים, ומראהו הרחיק ממנו כל רואה, חוץ ממרן בעל ה'אהבת ישראל' זי"ע. כשרק ניגש אליו היהודי האומלל, חיבקו הרבי ואף נישקו, והפגין כלפיו חביבות יתירה משאר מקבלי הפנים.
כך גם היה כאשר הגיע פעם לעיר 'וישאווא', ומנקה הארובות הגיע כמו כולם לקבל את פני הרבי. כשהבחין הרבי שהקהל מתרחק ממנו, כי גופו ובגדים מפוחמים ומלוכלכים, החליט כי עליו לקרב אותו, הרבי נגש אליו מיוזמתו, חיבקו ונישקו, וכלל לא הקפיד שבגדיו מתלכלכים ממנקה הארובות.
***
וכבר אמר בנו בעל ה'מקור ברוך' זי"ע, להרה"ח ר' אהרן שמואל הרצברג זצ"ל: "הלוואי והיית אוהב את הצדיק הגדול ביותר, כמו שאבי הקדוש אהב את היהודי הפשוט ביותר!".
***
אהבתו לכל אחד ואחד מישראל באה לידי ביטוי גם בנתינת צדקה בלא גבול. היה זה בתחילת כהונתו כאדמו"ר, בביתו שררה עניות גדולה, ומלבד הוצאות בני ביתו, עוד נסמכו על שולחנו גם אחיו ואחיותיו שטרם נישאו. חובות גדולות שרגו על צווארו, ובעלי החנויות איימו שאם לא ישלמו להם את המגיע להם זה מכבר, יפסיקו למכור למשפחת הרבי בהקפה…
יום אחד נכנס לרבי יהודי עני, וכשבידו 'קוויטל'. תינה בפני האמדו"ר את צרותיו ואת מצוקתו הכספית הנוראה, כאשר אין בידו פרוטה לכלכל את בני ביתו הרעבים. בדיוק באותם רגעים הגיע הדוור אל בית הרבי, והביא מעטפה מיהודי תושב העיר 'יאס'. בתוכה היה 'קוויטל' וחמשה זהובים לפדיון נפש, סכום עתק בימים אלו. הגבאי שמח מאוד על מתת גדול כל כך, הן סכום זה יכול במעט לחלץ את בית האדמו"ר מעוניו, ולהביא לו מעט רווחה.
אך לפליאתו, נטל האדמו"ר את פתקת העני ופתקת היהודי מיאס, צירפם יחד ומסרם עם חמשת הזהובים לעני שבא זה עתה להתדפק על דלתו על מצוקת עוני דומה.
פליאתו של הגבאי נראתה לעיני האדמו"ר, והוא הסביר: "המאמין אתה בגלגול נשמות?" – "בוודאי!", ענה הגבאי, "מדוע הגיעו אלי הזהובים מהעיר יאס בדיוק באותה שעה שהגיע אלי העני?" – תמה הרבי – "יתכן, שבגלגול הקודם היו שניהם שותפים, ואחד נשאר חייב לחברו סכום זה, ועתה יורד הוא שוב לעולם כדי להשיבם אליו…. אבל כיצד…? הרי אינם מכירים זה את זה…? מה עושה הקב"ה? הוא מוציא שם רע על יהודי מויז'ניץ שהוא פועל ישועות ובעל צדקה, זה שולח קוויטל עם נדבה, השני בא לבקש צדקה, ותפקידי הוא רק לזווג ביניהם…. וכי רצית שאמעל בשליחותי ואקח את הכסף הזה לעצמי, ובכך אגרום עוול לשני הנשמות הללו?"…
או אז הבין הגבאי שמאהבת ישראל הבוערת אצל הרבי, גייס את כל הסיבות שבעולם כדי לתת צדקה לעני, וכלל אינו שם על ליבו את מצוקתו הפרטית…