שלא נהגו כבוד זה לזה
"וספרתם לכם" (כג, טו)
מובא בגמרא (יבמות סב ע"ב): "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא רבי חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רבי נחמן: אסכרה".
כאן יש לנו את הסוגייה של ימי העומר. חז"ל לא אומרים שהיו לרבי עקיבא "עשרים וארבעה אלף תלמידים" אלא "שנים עשר אלף זוגים" – שנים עשר אלף חברותות. לא היתה בהיסטוריה ישיבה כזו. וכולם מתו באסכרה מפסח ועד עצרת על שלא נהגו כבוד זה בזה.
ישנן שתי צורות כיצד לגשת לסוגיה זו, ואם מותר להתבטא כך, זו מחלוקת קטנה בין רבי אהרן לייב שטיינמן לבין רבי חיים קניבסקי זצ"ל. חשוב להקדים ולומר שלא מדובר בדרשות ו"שיינע וועטרלאך" [וורטים יפים], אלא בדברים שהם יסודות החיים, כמו שנאמר (ויקרא יח, ה) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ותלמידי רבי עקיבא שלא הקפידו על כך – מתו!
רבי אליהו מן שליט"א סיפר לי, שהוא ניגש אל רבי חיים ושאל אותו: "מה הפשט בגמרא? האם על כך שלא נהגו כבוד זה בזה מגיע עונש כה נורא?"
אמר לו רבי חיים, ולמעשה הדברים מופיעים כבר בספר "משנת רבי אהרן" של רבי אהרן קוטלר זצ"ל:
"בדרך כלל, העונש על עבירה זו אינו כה חמור, אך כאן הדבר שונה. מדובר ב'זוגים תלמידים' – תלמידי רבי עקיבא שעתידים להיות מנהיגי הדור, התנאים, והש"ס שלנו אמור להיכתב על סמך דבריהם. מנהיגים שיש להם חסרון, זו סכנה ממש! דור שלם עלול ללמוד תורה מזויפת, ולחשוב שתורה הולכת עם 'לא נהגו כבוד זה בזה'! די במנהיג אחד שהוא עז פנים, כדי להטעות ציבור שלם ולהוביל אותו לגיהנם כפשוטו. מישהו יכול לתאר לעצמו מה הביטוי המעשי של עשרים וארבע אלף מנהיגים שמלמדים תורה של 'לא נהגו כבוד זה בזה'? איזו השחתה תהיה בעולם! לפיכך לא היתה ברירה אלא להענישם בעונש חמור ביותר".
כראיה לדברים הביא רבי חיים את דברי הרמב"ם (הובא בפירוש הרמב"ן במדבר כ, ח), ולפיהם חטא משה ב"מי מריבה" היה, שכעס על בני ישראל ואמר (שם, י) "שמעו נא המורים", וכיון שכלל ישראל ידע שמשה הוא נציגו של ריבונו של עולם, היה בכך חילול ה', שנראה שיש היתר משמים לכעוס. על מנהיג מדקדקים גם על דבר שכזה, ולכן נגזרה עליו מיתה.
הקשה רבי אליהו מן: "אבל הם היו עדיין יכולים לתקן זאת?!"
אמר רבי חיים: "פגמים במידות קשים לתיקון. אם לא תיקנום עד עתה, יהיה להם קשה בעתיד לתקנם לגמרי, ולכן לא היה מנוס מלהמיתם".
הוסיף רבי חיים והביא ראיה מן הגמרא (מנחות סח ע"ב), שם מסופר שלרבי טרפון הייתה קושיה, רבי יהודה בן נחמיה השיב עליה, ורבי טרפון שתק. מספרת הגמרא: "צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה".
ישנם סיפורים רבים על הרב שך זצ"ל שבחורים הקשו קושיה באמצע השיעור, והרב שך אמר שהם צודקים וירד מהבמה. ניתן רק לתאר מה חש אותו תלמיד שגרם לרבי טרפון לשתוק, מה זה "צהבו פניו". הרי הוא נכנס לרשימה של ענקי הרוח ששמם נחרת בגמרא לדורות!
אך חז"ל ראו זאת בראייה שונה לגמרי: "אמר לו רבי עקיבא: יהודה – צהבו פניך שהשבת את זקן? תמהני אם תאריך ימים!" מבחינתו של רבי עקיבא, אותו תלמיד לא נכנס לרשימת העילויים אלא להיפך…
ממשיכה הגמרא: "אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: אותו הפרק פרס הפסח היה. כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו: יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו".
אמר רבי חיים: הנה לפנינו אותו מקרה כפי שהיה אצל תלמידי רבי עקיבא. רבי יהודה בן נחמיה חטא במידותיו, ופניו צהבו כאשר רבי טרפון שתק. גם כאן היה זה בין פסח לעצרת, ורבי עקיבא אמר לו "תמהני אם תאריך ימים".
אחד ממיוחדי תלמידיו של ראש הישיבה רבי אהרן לייב שטיינמן הביא לפניו את הוורט הזה, אך הוא לא הסכים לו.
"מניין לרבי חיים שתלמידי רבי עקיבא היו בחורים צעירים? מסתמא היו לו גם תלמידים מבוגרים, והם לא היו מנהיגים! מי אומר שהם היו צריכים להיות המנהיגים?!"
שאל אותו תלמיד: "נו, אם כן הקושייה חוזרת למקומה: מדוע הם נענשו בעונש כה נורא?!"
ראש הישיבה התרגש. "כשמדובר על פגמים במידות ובעניינים שבין אדם לחברו, אין שיעור למחיר שמשלמים על כך! שם הולכים משמים עד הסוף!"
ואכן נוכחנו בזאת כמה וכמה פעמים אצל ראש הישיבה. כששאלנו שאלות על בחורים שאחזנו שזו סכנה של ממש להשאיר אותם בישיבה, הוא אמר להשאיר אותם ולעשות כך וכך, אך כשבאנו אליו עם דברים שאפילו אנחנו לא הבנו היכן הבעיה בהם, והוא קלט שמדובר בבעיה במידות, הוראתו הייתה להוציא את אותו בחור באופן מיידי!
אף פעם לא הבנתי מדוע זה כך, אבל בסוגייה זו הדבר מפורש: מידות רעות הן סם המוות! אם אתה משאיר רעל בישיבה, כולם עלולים למות. זו סכנה!
(רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א – נאה דורש)