סיפר הגה"צ אב"ד סאנטוב שליט"א:
חתני הרב יצחק יקותיאל האגער שליט"א סיפר לי סיפור נפלא. לפני שנים נזדמן לו לשבות בעיירה מאנסי, והתפלל בשב"ק באיזה בית מדרש. בהיכנסו, ניגש אליו אדם אחד וקידם אותו בברכת "שלום עליכם" ושאל אותו לשמו ושם משפחתו, וכאשר השיב חתני ששם משפחתו הוא "האגער", שאלו הלה שמא הוא מכיר אדם אחד שגר בבני ברק ושמו "ר' ישראל האגער" (לימים האדמו"ר מוויז'ניץ שליט"א בקרית וויז'ניץ בני ברק), ואם יש ביניהם איזה קירבה.
השיב לו חתני, שאדם זה הוא אכן ממשפחתו (שזקנו הרה"ק בעל "מקור ברוך" מסערט-וויז'ניץ זי"ע הוא אחיו של זקנו של ר' ישראל, ה"ה הרה"ק בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע), והוא בנו הגדול של כ"ק אדמו"ר מוויז'ניץ (בעל ה"ישועות משה" זי"ע). וכאשר שאל אותו חתני אם הוא מכיר אותו, השיב האדם שאינו מכיר אותו אישית, אך הוא חייב לו הכרת טוב מיוחדת, ואז סיפר האדם לחתני סיפור נפלא, וכך סיפר:
לפני הרבה שנים היה לו בן שלמד בישיבה אחת בארץ ישראל, והבן הזה היה בחור חלש ר"ל, ובאותה תקופה יצא לו לבנו הבחור להכיר את ר' ישראל הנ"ל, והתחיל להסתופף לעתים בצל קורתו ביחד עם עוד בחורים שהיו צריכים למשענת ברוחניות, אמנם עם הזמן, התחיל בנו הבחור לאבד כל טעם ברוחניות רח"ל, והתחיל להתדרדר מטה מטה, עד שכבר לא רצה להישאר בישיבה.
כאשר הבחור שח לר' ישראל אודות מצבו הרוחני הירוד, ניסה ר' ישראל להשפיע עליו בכל כוחו שכן ישאר בישיבה, שכן ידע נאמנה, שמחוץ לכותלי הישיבה אחת דתו רח"ל… אך עם כל הרצון הטוב, והשתדלויותיו המרובות שוב ושוב לדבר על לבו, לא עזר לו כלום, והבחור החליט לעזוב את הישיבה ויהי מה.
יום אחד שאלו ר' ישראל: "מה עוד אני יכול לעשות כדי שתישאר בישיבה? – איזה דבר תרצה לקבל בעבור זה שתישאר בישיבה". השיב הבחור ששום דבר לא יועיל כבר, כי הוא בשלו, שהוא הולך לעזוב את הישיבה. שאלו ר' ישראל: "ואם תקבל ממני רכב (קַאר), האם זה יספיק לך שבעבורה כן תישאר בישיבה?". חייך הבחור ואמר בשחוק: "בסדר! אם אתה קונה לי רכב אני נשאר בישיבה"…
המשיך האב לספר: לאחר כמה ימים קרא ר' ישראל לבני הבחור הזה, ואמר לו שהוא רוצה ללכת לטייל עמו, כמובן שהבחור שמח מאד על זה, והתחיל ללכת עמו לטיול.
פתאום עצרו ברחוב, ור' ישראל הוציא מכיסו מפתחות ומסרם להבחור, והראה לו על רכב אחד שחנה שם ברחוב, ואמר לו: "הנה, הרכב הזה הוא שלך"… הבחור הסתכל בעיניים תמהות ולא הבין מה קורה שם, והרבי הסביר לו בפשטות: "הרכב הזה הוא שלך – אני קניתי לך את זה – נוץ עס געזונטערהייט" [תשתמש עם זה בבריאות]…
הבחור לא האמין למה שהוא שומע, ברם הוא לא הרגיש בנוח מזה, ולא היה נעים לו לקחת את הרכב, כי ידע שאינו בעל יכולת והוא אינו משופע באמצעים כדי לקנות לו כזה דבר יקר, אך ר' ישראל שהבין מיד מה מונע מהבחור לקחת את המפתחות, אמר לו: "זה בסדר – אני דאגתי להכסף – קח נא את הרכב בתשואת חן"…
ממשיך האב לספר: בני הבחור אכן נשאר בישיבה, ומאז הרגיש רצון עז להשתפר, הוא הבין כנראה והרגיש שר' ישראל עשה בשבילו דבר חזק מאוד, והוא קיבל מזה חיזוק גדול – וגם הרגיש שצריך להכיר לו משהו טובה על כך – ולאט לאט החל להשתפר, והתחיל ללמוד ולהתפלל יותר חזק, וגם נסע לעתים עם הרכב שלו, ולאחר תקופה זכה בע"ה לעלות מעלה מעלה, עד שזכה להינשא לאשה כשרה והקים בית חסידי לתפארת, וכהיום הוא אברך טוב שלומד ומתפלל ועובד את ה' כראוי…
האב סיים את סיפורו ואמר לחתני בהתרגשות: הנה ר' ישראל הזה – בזה שקנה את האוטו לבני, הציל את חייו ברוחניות ובגשמיות, ואכן אני חייב לו הכרת הטוב מיוחדת…
**
סיפר הגה"צ המקובל רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א סיפור נורא, וכך סיפר: היה איש נכבד בירושלים ומורם מעם ושמו רבי יחיאל שלזינגר זצ"ל והוא היה תלמיד מובהק של מרן הגאב"ד המהרי"ץ דושינסקי זצוק"ל, ודבוק בו מאוד בכל לבו ונפשו, ולאחר מכן הקים את הישיבה הגדולה והמפורסמת "קול תורה" המתנוססת לתפארה בשכונת בית וגן. רבי יחיאל היה ניצול שואה, ולאחר שעבר שם בבחרותו שבעה מדורי גיהנום רח"ל זכה להינצל מגיא התופת בנסי נסים.
בהזדמנות אחת שאלו רבו המהרי"ץ כיצד זכה להינצל מן השואה, ובאיזו סגולה השתמש להמתקת הדינים בימי הרעה.
חשב רבי יחיאל מעט, ולאחר מכן אמר: אולי ניתן לומר שזכיתי להמתקת הדינים בשביל מנהג אחד שנהגתי בעצמי תמיד כל השנים, שמעולם לא חיפשתי ללמוד 'חברותא' עם בחור חזק! – אלא תמיד למדתי חברותא עם בחורים חלשים ממני, כדי שאהיה להם לעזר ולאחיסמך – כענין שדרשו במסכת סוכה (דף מ"ט ע"ב) שתורתנו הקדושה נקראת "תורת חסד" לפי שצריך לימוד התורה גם כן להיות בבחינת תורת חסד עיי"ש, וכנראה שזכות הלימוד בבחינת תורת חסד יש בו כח להפוך את כל הדינים לחסד ולרחמים.
כששמע המהרי"ץ את דבריו, התבונן וחשב על כך זמן מה, ולאחר מכן אמר: יא יא, דאס איז דאס! [אכן זה זה]…
**
לפני שנים רבות, הייתי רגיל להגיע לישיבת "אור חדש" כאן בעירנו לייקווד, והייתי לומד עם בחורים כפי הצורך. יום אחד הגיע תלמיד חדש להיכל הישיבה, הבחור ההוא כמעט ולא פתח פיו, כאילם בא וישב על מקומו, לא התעניין בנעשה סביבו ולא הסתכל על שום חבר, ואף אלו שהיו מנסים להתחבר אליו לא יכלו לו.
הנהלת הישיבה החליטה להטיל עלי את ה"עבודה" – עבודת הקודש – שאנסה להתחבר אליו, ללמוד עמו ולדובבו ולהכניסו בין החברים כאחד מן החבורה.
לאחר כמה דקות שישבתי אתו, ראיתי שאין עבודתי ללמדו תורה, כי הבחור היה בעל כישרון נפלא, ואינו נזקק לעזרה כדי להבין לימודו, מה שכן ראיתי, זה שהבחור צריך לקצת חיזוק, כל היום ישב שבור ומדוכא מכונס בתוך עצמו, ובכיליון עינים ציפה לקורטוב תשומת לב, ולכן החלטתי שבעז"ה נתחיל להשלים לו את החסר הזה.
בכל יום ויום בתחילת הסדר כשהיה נכנס להיכל הישיבה, הייתי מקבל פניו מיט א ברייט'ן "שלום עליכם", ולאחר שטפחתי קלות על שכמו, שאלתי בשלומו ואיך הוא מרגיש, מה חסר לו ואיך עבר עליו הלילה. הייתי מזמין אותו לסעוד סעודת שבת אצלי בבית, והיה מרגיש את עצמו ממש כבן בית, בני המשפחה היו קוראים לו בשמו, ונתנו לו את ההרגשה שאנחנו מאושרים משהותו בביתנו, גם הייתי מעודד את חבריו בכל עת שישימו אליו לב ויקרבו אותו.
כמובן, שתוך תקופה קצרה ממש, נהפך והיה לאיש אחר, פניו נעשו מאירות, מלאות חיות ורעננות, ומפיקות אושר ושמחת חיים, וקימעה קימעה נעמד על רגליו עד שהיה לאחד מן המנין, בחור חשוב ובעל שם טוב, ולאחר זמן מה הקים בית נאמן בישראל, וכהיום הוא אברך יקר.
שנים רבות לאחר אותה תקופה, אמר לי האברך הזה: תדע, שאילולא אותם טפיחות שכם, אם לא אותם "שלום עליכם" שהיית מקבל אותי, ספק אם הייתי היום שומר שבת!… הביטו וראו וואס א קלאפ אין פלייצע קען מאכן, וואס א שמייכל קען מאכן, להציל נפש ישראל מרדת שחת!
(נעם שיח)