"ויחלם עוד חלום אחר… ויאמר הנה חלמתי חלום… והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" (בראשית לז, ט)
לפני למעלה מ-30 שנה, נפל דבר בעולם: מיכאיל גורבצ'וב נבחר לתפקיד המזכיר הכללי של המפגלה הקומוניסטית, והחל לערוך רפורמות בכל המבנה של ברית המועצות.
כשהגיעו הידיעות על נפילת מסך הברזל, התעורר בלבי רצון עז לבקר את אחינו היהודים, היושבים שם משך שבעים שנה תחת המגף הרוסי ללא טיפת יהדות ורוחניות.
פניתי לידידיי משמחי אלוקים ואנשים, ר' מרדכי בן דוד ורדיגר ור' משה מרדכי (מונה) רוזנבלום, והלהבתי אותם לרעיון שלי. הצעתי היתה לנסוע למקום, ולהדליק את הניצוץ היהודי, להבעיר את הגחלת שלא כבתה.
את ההכנות הלוגיסטיות התחלנו כאן בארץ. פניתי ל'נטורי קרתא', שיש להם ניסיון בהדפסת מודעות ענק, וביקשתי את עזרתם להדפיס מודעות גדולות המבשרות על בואנו. שכרנו אולמות ענק במוסקבה ולנינגרד.
נסענו בלב לא קל, מלאי ציפיה. האם אכן יבואו העם להתעורר לדבר ה' – או שמא תהא זו ברכה לבטלה? כשנכנסנו לאולם, ידעתי כי "נצח ישראל לא ישקר": האולם במוסקבה היה מלא עד אפס מקום. להערכת המשטרה המקומית, נכחו במקום למעלה מ-3000 יהודים. מספר דומה נרשם גם באולם בלנינגרד.
התעוררות עצומה היתה במקום. יהודים שהסתירו את יהדותם, וכאלו שבקושי ידעו דבר וחצי דבר ביהדות, התעוררו משירי הדבקות ששר בפניהם ר' מרדכי בשפת היידיש, ור' מונה פרט על מיתרי הלב.
באחד מרגעי השיא של הערב, ניגשתי למיקרופון ופניתי לאחינו בני ישראל, יושבי חושך וצלמוות כה הרבה שנים: "יהודים יקרים!", אמרתי להם, "אתם חלק מעם ישראל! אתם שייכים לעם מיוחד, שבמשך אלפי שנים עבר גלויות וניסיונות קשים, אולם אף לא אחד היה יכול לו. שמעתם מהוריכם בוודאי על פרעה מלך מצרים, ששעבד את אבותינו במשך שנים ארוכות, וה' גאל אותנו משם ביד חזקה ובמפלת הרשעים. בכל השנים עברנו מושלים, דוכסים ופריצים, ועם ישראל בכוח האמונה בה' ניצח ונותר קיים!"
קראתי להם להכניס את ילדיהם למוסדות חינוך יהודיים, שיפתחו בימים הקרובים: "אתם בשר מבשרנו, ואנו מחבקים אתכם בחום!", סיימתי בדמעות בעיניי לקול תשואות ההמון.
*
מיד עם סיום הערב, נקבצו מאות אנשים לרשום את ילדיהם לחינוך תורני. היו אלו הזרעים הראשונים של מוסדות 'מגדל אור' ברוסיה, ומהם צמחו יהודים לתפארת. הרמתי עיני למרום ואמרתי לריבון העולמים: "לו היה כאן רבי לוי יצחק מברדיטשוב, סנגורם של ישראל, היה שואב מערב זה כוח ולימוד זכות למשך שנה שלמה. יהודים, שהיו עד כה רחוקים מתורה ומצוות, נתקיימו בהם דברי הכתוב (שיר השירים א, ד): 'משכני אחריך נרוצה'. רק פתחו בפניהם את האפשרות – והם רצים אחריך"…
כשיצאתי משם הרהרתי פלאות בעם היהודי. ראיתי אותם בשיא יפעתם. מהיכן יש לבני ישראל כוח סגולי מיוחד זה? רק בכוח האבות שסללו את הדרך לכל באי עולם, וכדברי חז"ל הנודעים (שיר השירים רבה א, ה): "שחורה אני במעשי ונאה אני במעשי אבותי".
הרהרתי בהבדל ובשוני שבין ישראל לעמים. הנה בשתי הפרשות, וישב ומקץ, מובאים דברי חלומות. בפרשת וישב אנו קוראים על חלומותיו של יוסף הצדיק – ובפרשת מקץ, להבדיל, חלומותיו של פרעה. לכל אחד מהם היו שני חלומות, וכשנתבונן בשינוי שביניהם ניווכח בדבר מענין:
חלומו הראשון של יוסף על האלומות בתוך השדה, הוא בגדר 'צומח', דבר גשמי; אך ביגיעה ועבודה זוכה הוא להגיע לחלומו השני, שבו השמש והירח משתחווים לו, בגדר 'חי', שהוא דרגה רוחנית גבוהה יותר.
ואילו אצל פרעה ממש להפך: מחלום הפרות, שהוא בגדר 'חי', הוא יורד לחלום של השיבולים שהן בגדר 'צומח'. בשני חלומותיו של פרעה, לא ניכרת יגיעה ועבודה, אלא חלום גשמי בלבד.
אצל גוי יורד החלום, מרוחניות לגשמיות. אין בהם כלל עבודה ויגיעה, אלא ירידה בדרגות. ההיפך הוא אצל היהודים: זרעו של יוסף הצדיק, שמעלה את הדומם והצומח לדרגות חי ומדבר, הופך מגשמיות לרוחניות, והכל בעבודה ויגיעה.
כך יכולים אנו להבין את סגולת עם ישראל בכל הדורות, בזכות אבות ואמהות.
*
שבת במוסקבה. קור איום חודר לעצמות. שבת חורפית במיוחד, אני מטפס לבית הכנסת הגדול 'קוראל' במעלה רחוב ארכיפובה. אני פוגש אדם זקן מופלג, עולה בצעדים כבדים ברום שנותיו אל עבר בית הכנסת.
לבי אמר לי כי יהודי הוא. ניגשתי אליו ובירכתי אותו: "שלום עליכם, ר' יהודי!", אך הוא, כנראה מרוב השנים בצל הפחד והמורא, כמעט אינו מתייחס אלי, רק מסמן לי כי תכף, בבואנו לבית הכנסת, ישוחח עמי.
תשוש כולו ממאמץ פוני אלי האיש ואומר: "הייתי השבוע בכינוס הגדול של כבוד הרב. התעורר אצלי הרגש היהודי!", דמעות החלו להיגרר מעיניו, והוא ממשיך ואומר: "שבעים שנה לא יכולתי להגיע למקום הזה!"…
הוא מתייפח ללא הפוגה, ואני חושב לעצמי: זה כוחו של היהודי. רק תנו לו את האפשרות – הוא יעפיל מעומק גשמיותו וריחוקו עד לשמים ושמי השמים.
והוא ממשיך ואומר: "אני גר כאן במורד הרחוב. בכל יום הייתי מסתכל בגעגוע מחלון ביתי אל עבר בית הכנסת, ומבליע תפילה עמוקה בלבי שעוד אזכה, אולי בערוב ימי, לחבוש את ספסלי בית הכנסת. היום אני זוכה!".
(מתוך הספר 'אור השבת', בשינויי עריכה קלים)