מאת: הרב אליהו שור
משפחת גוטפרב היתה, ועודנה, מן הפנינות הזוהרות בירושלים של מעלה, בצדקותם, ביראתם הקודמת לחכמתם ובדקדוק המצוות עד לאחת.
הגה"צ רבי יצחק דוד גוטפרב זצ"ל היה מן הבולטים שבהם בצדקותו הנודעת, אך לא רבים יודעים כי גם אשת חבר כחבר, ואף היא היתה מיוחדת ביראתה וצדקותה.
דוגמא בודדת היא האנקדוטה המובאת בזאת, המופיעה בספר הנפלא 'דער הערליכער איד' – לתולדות חייו של רבי יצחק דוד זצ"ל, מלמדת היא על הכלל כולו, ואף מאירה היא לנו באור בוהק את קיום מצוות החג באור נפלא.
צדקנית זו הייתה נוסעת מדי יום אל כותל המערבי, ושופכת את ליבה למען ילדיה. נסיעה מיוחדת נסעה פעם לכותל המערבי, באחד מהימים העמוסים בערב פסח!
מה קרה?
מעשה שהיה כך היה:
האם קראה לבנה הקטן בימים העמוסים, והורתה על מקום מסוים בבית שיש לנקות לפסח, זה לא היה משטח חלק, אלא פינה כזאת שדורשת תשומת לב רבה, ויש להשקיע מאמץ כדי לנקותה כראוי מכל פירור חמץ.
הבן עשה חצי עבודה… הוא אמנם ניקה את המקום, העביר סמרטוט, שפך מים, ניגב אחריו, התכופף והתרומם, השתדל בהחלט, אבל מראהו של המקום אחרי הניקיון היה רחוק מלהיות 'נקי לפסח' לפי אמות המידה של אימו.
כאשר הגיעה לבדוק את הניקיון שערך הבן בפינה חשכו עיניה…
מילא, שהיא תצטרך לעבוד ולהתאמץ, מילא שהפעולה שנעשתה רחוקה מלהיקרא ניקיון.
נו, מילא.
אבל הילד….
הילד עצמו. איך זה מלאו ליבו לעזוב את הפינה כמו שהיא ולהכריז שהיא נקיה לפסח? שמא, חלילה וחס, יש כאן זלזול באיסור חמץ בפסח? שמא, לא יעלה ולא יבוא, יש כאן התרשלות בקיום המצוה 'בל יראה ובל ימצא?'
האם הזדעזעה כל כך, עד שעזבה את הכול בימי ערב החג העמוסים בהכנות וטרדות, ועל אתר יצאה לכותל המערבי, לשפוך את ליבה לפני השם למען יראת שמיים של בנה.
דבר כזה אינו סובל דיחוי גם בערב פסח… שכן החמץ פוסלת היא במשהו, ומשכך חובה עלינו להתרחק הימנה עד קצה קצהו! הבנה שכזו!
ננהג כפי שנהגו יהודים בכל הדורות…
מירושלים של מעלה לירושלים של מעלה.
בלהט ההכנות לפסח יכול שייפלטו אנחות על קושי העבודה ועל אריכותו, אחד היה הגאון החסיד רבי נטע צינוירט זצ"ל אשר בעיניו המאירות היה מלמד בני ישראל קשת, כיצד עלינו להתבונן בהכנות אלו.
וכך בערב פסח, בעיצומו של הבלגן, כשהיה נראה היה לו לר' נטע שקצרה רוח סובביו מן העבודה הקשה של נקיון החמץ, והבחין שטורח החג מכביד על הנפשות. נענה אפוא ואמר בעדינות פקחותו: "למה נפלו פנינו? מה העבודה הקשה הזאת לנו? שמא גזירה קשה גזר הקב"ה עלינו לנקות החמץ? א"כ הבה ננהג כפי שנהגו יהודים בכל הדורות לעת גזירה: נפנה אל בית הכנסת, נקרע שערי שמים בתחינה להעביר את רוע הגזירה…"
"מה זאת עולה על דעתינו? וכי נקיון החמץ 'גזירה' קשה היא? הלא מתנה היא, זכות מפז ומפנינים!"
"קבלנו מתנה, פסח שמה". ברקו עיניו, "מתנה, לנקות עוד כיס ועוד כיס… ועוד…" עלצה נפשו והעליצה את נפשות בני משפחתו… לקרצף עוד קמעא. אשרינו, זכינו גם למרק. לא זו בלבד, שפר חלקינו עלינו בעוד ניקוי, ועוד ניקוי…
כזו היתה התבוננותו, ורוח קדושה זו השרה על פני סובביו, לדבקם במתנה קדושה זו!
בשמים לא יתבעו ממך איזה מצות אכלת?
מנגד, עלינו לדעת אשר אף עבודה קדושה זו – אסור לה שתבוא על חשבון האחר! אסור שניפגע ח"ו בציפורנו של אף יהודי אף בימים עמוסים אלו!
וכפי שסיפר הרה"ח הזקן הר"ר שלמה פרישטיק זצ"ל חתנו של הרה"ק רבי גדליה משה זצוק"ל מזוויעהל, אשר לאחר נישואיו נכנס אצל זקנו הרה"ק רבי שלמה מזוויעהל זצוק"ל ושאלתו בפיו: "היות והוא היה רגיל מבית אביו בחג הפסח באכילת מצות מכונה, ויודע הוא שאצל הרבי מקפידים מאוד אך ורק במצות של עבודת יד, ומתרחקים ממצות מכונה, כדרכם של הרבה חסידים ואנשי מעשה. ועתה אינו יודע כיצד עליו לנהוג בזה, אם לאחוז במנהג בית אביו, או כנהוג בבית חמיו"?
ענה לו הרבי בהדגשה: " דע לך שלמהל'ה, שם למעלה (בשמים) לא יתבעו ממך (לאחר מאה ועשרים) איזה מצות אכלת? (אם מצות מכונה או מצות יד…) שם ישאלו אותך, אם שמרת היטב את פיך, ואת עיניך! – ה'פה' של האדם, היינו דיבוריו עם אנשים והנהגתו בין הבריות, אלו הם העניינים שבין אדם לחבירו. ואילו ה'עיניים', אלו הם העניינים שבין אדם למקום, התגברות היצר והתאוה! – על כך תצטרך ליתן דין וחשבון, ולא על חומרת בית חמיך שלא נהגת בה!" (וזאת, חרף כל התנגדותו של הצדיק למצות מכונה כל ימיו!)
נורא למתבונן!
באשר יש לדעת תמיד לכלכל צעדינו עפ"י רצון הבורא ותהלוכות התורה, לשקול כל דבר מה רצון בוראינו עתה, ולבל נפגע באף יהודי ח"ו!
בינו והתבוננו, כיצד חיו יהודים בקיום המצוות, בדקדוק בבין אדם לחבירו – ומתוך כך זכו ל – פסח כשר, שמח, ולפסח של קרבת אלוקים!