"ולבן שיניים מחלב" (מט יא)
אברך בא לרבינו לתנות צרה גדולה שעובר מזולתו, רבינו ישב איתו ושמעו בסבלנות מופלאה חיזקו והרגיעו, הלה המשיך ושפך את לבו ורבינו איתו בצרתו הגדולה וממש בכה איתו. בשלב מסויים נדרש להחלטות מסויימות בפעולתם, ואז אמר לו רבינו, הנני איתך בצערך הגדול, אולם דע לך שבפועל אסור לי להאמין לך, כי הדברים הם בגדר לשון הרע על זולתך, ואמנם למיחש מותר, אבל פעולה זו הינה בגדר קבלת לשה"ר וזה אסור לי.
ישב אדם בביתו והחל מלהג דיבורי לשון הרע על אדם אחד, רבינו זע באי נוחות בולטת, אך הלה המשיך בדיבוריו. בלית ברירה החל רבינו בעדינותו לרמוז לו ואמר לו "וידום אהרן", הלה המשיך הלאה בדיבוריו, ואז אמר לו רבינו מפורשות, "שתיקתך יפה מדיבורך".
הוא עצמו היה דוגמא חיה לזה, גם כשעשה לו מישהו עגמת נפש מרובה, התאפק והתאזר בגבורה ולא דיבר אודותיו. אירע פעם שמישהו פרסם ברבים פסק הלכה בשמו בעניני "השתלת איברים" שהיה מסולף לחלוטין ודעתו היתה הפוכה לגמרי. באותו שבוע הזכיר אחד שעסק בענין זה לפני רבינו רופא מסויים שפרסם את דעתו כמו אותו מסלף. נענה רבינו, הרופא הזה אינו מתכוון לשום דבר רע, הוא מאמין שכך המצב הרפואי, יש לו טעות אבל כוונתו אינה רעה, אבל… כאן קטע את המשך מחשבותיו בגבורה ולא המשיך מה שרצה לומר, כאשר על פניו נראה לאלו כוחות אדירים הוא זקוק שלא לדבר.
מדי יום ביומו כאשר היה אומר את משנת "אלו דברים שאין להם שיעור" לאחר ברכת התורה היה מסיים בדברי הירושלמי (שם פאה א.א) "וכנגדן ד' דברים שנפרעין מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן עבודת כוכבים, …. ולשון הרע כנגד כולן".
והיה מעורר שלא שמים לב די על החומרה הנוראה של עבירה זו. ויש להתבונן ששלושה פעמים ביום הננו מתפללים ומבקשים "נצור לשוני מרע", גם דוד המלך התחנן וביקש (תהלים קמא, ג) "שיתה ד' שמרה לפי" שיהיה לו מחסום על פיו, ועוד הגדיל לבקש "נצרה על דל שפתי" שיהיו סגורים ונעולים מלדבר ח"ו רע ולדבר תמיד אך טוב.
אירע פעם שקמו בלעי לשון הרע וחרחרו ריב ומדון על ת"ח גדול בשכונתו, ואמר רבנו לאחר יוהכ"פ, בטוח הייתי שאראה תור ארוך משתרך מביתו של אותו ת"ח עד הרחוב, מן הבאים לבקש מחילתו ולבסוף לא הבחנתי כי אם באדם אחד שיודעני בו שידו לא היתה במעל זה כלל.
כשדיבר פעם על עומק הפגם של חטא לשון הרע, הביא את הפסוק (דברים כג, ו) "ולא אבה ה' כו' לשמוע אל בלעם ויהפוך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוקיך" ואמר שיש לתמוה ,למה היה צריך הקב"ה לעשות נס גלוי ולהפוך את המילים מקללה לברכה, הרי היה יכול לתת לו לקלל ולא להתייחס לקללתו או אדרבה ההיפך, לברכם? ואמר שזאת מתרצת התוה"ק עצמה, וזהו סיום הפסוק "כי אהבך ד' אלוקיך" ואבא לא מסוגל לשמוע כשמבזים ומקללים את בנו.
פעם התבקש לצרף חתימתו לקול קורא על דבר זהירות מלשה"ר בחתימת גדולי הדור ונוסחו היה שפונים הם לציבור להזהר בעוון לשה"ר, אולם רבינו היסס ואמר להם בענווה מופלאה, מי אנכי שאפנה לאחרים להזהר בכך, הלא גם אני בעצמי זקוק להתחזק בזה. והתקשר להגרי"ש אלישיב והאריך בשיחה איתו ויחד שקדו על שינוי הנוסח ואז חתם.
המדבר לשון הרע מעיד על דרגתו שלו
היה רבינו אומר שאדם שמדבר לשון הרע על זולתו, יותר משהו פוגע בחברו, הוא מעיד על מדותיו הרעות שלו. והיה מביא ראיה לדבר, שהרי לא לכל לשון הרע אנו מתפתים להאמין, שהרי גם אם יאמרו לנו שפלוני פגום במשהו בעניני צניעות ונאמין, עדיין לא נאמין שפלוני רצח שלשה ילדים ואכל את בשרם. מה הסיבה? מדוע לסיפור הזה נאמין ולספור אחר לא?
אלא, לכל אדם יש קנה מידה בקבלת לשון הרע. יש תחומים שהאדם יודע על עצמו שהוא עדיין לא שלם בהם ולכן הוא מסוגל לקבל שחברו עשה אותם, ויותר משזה מעיד על חברו, יש כאן עדות על מצבו שלו.
הוא לא הסתפק בזה שלא דיבר רע על אנשים, אלא היה מופלא בעינו הטובה ובראייתו החיובית היה כמה פעמים שבאו לשאול בשידוכים על אנשים שפשטו רגל או שנפוצו עליהם שמועות כאלו ואחרות, הוא לא לקח אמנם אחריות באמרו שאינו מכיר, אולם לאחר אומרו זאת פתח וסינגר ולימד צידי זכות וכשהכיר הציג בצורה היפה ביותר את אותו אדם או משפחה באופן נפלא ולפעמים אף אזר עוד ועודד ודחף אנשים לעשות שידוכים איתם.
כמה פעמים דיבר על משפחות פשוטות בעיני בשר שזכו שיוצאי חלציהם יהיו תלמידי חכמים וצדיקים, והיה אומר תראו כמה אי אפשר בעיננו לראות לכל העומק, הלא אם זכו לזאת כנראה יש להם שייכות לכל הטוב הנפלא של צאצאיהם. אחד מתלמידיו סיפר שמאז שמע זאת מרבינו השקיע בזה שכאשר ראה כזאת עקב ובירר על ההורים ובדרך כלל מצא דברים מיוחדים שלא נראים בעיני בשר שטחיות, והיה אף אחד שנראה היה פשוט מאד ושכאשר עקב אחריו ראה שהוא צדיק אמתי.
"אסור להסתכל בפני רשע"
פעם עורר בשיעורו שזאת יודעים ונזהרים מהענין של שמירת העינים שלא לראות מה שאסור ומזיק, אולם לא יודעים שיש גם להזהר להביט באנשים רשעים, כמבואר בגמ' (מגילה כח) "אסור להסתכל בצלם דמות רשע" ואמר שגם אם יודעים להזהר מלדבר ולשמוע מרשעים, אך לא יודעים שעצם ההבטה בפני אדם רשע אסורה ומשפיעה השפעה שלילית.
בהקשר זה סיפר אחד מתלמידי הישיבה שפעם ביקש אחד משרי הממשלה מ.ק. לבקר בישיבת "קול תורה" ולא נמנעו מלהענות לבקשתו למרות שהיה מראשי מפ"ם וניסה לחבל באידישקייט. מספר אותו תלמיד שהם למדו אז מרבינו איך להתייחס לדמות כזו. אותו שר נכנס עם נהגו ורבינו נתן שלום רק לנהגו ואילו אליו לא התייחס, אלא אמר את השיעור בלי להביט לכיוונם. גם כשיצאו אמר שלום רק לנהגו ועליו לא הביט ואף לא התייחס.
פעם לפני בחינה חודשית התבטא תלמיד ואמר לו כבר עברתי על כל החומר. רבינו העיר לו: איך תאמר "חומר" על גמרא? ואכן, רבינו עצמו הקפיד שלספר קודש יקראו ספר ולספרי חול "בוך" (כשמדברים בשפת האידיש).
על שטר כסף מסוים בארץ היתה תמונת מנהיג ציוני, והמון העם היו רגילים לקרוא לשטר זה בשם אותו אדם. אירע שאחד מן התלמידים שאל שאלה באמצע השיעור בנוגע לנאמר בשיעור ותוך דבריו הזכיר שטר זה, כמנהג העולם בשמו של אותו מנהיג. נחרד רבינו ואמר לו: האיך מזכירים שם זה כאן באמצע לימוד הגמרא?
ישבו לפניו שנים ודנו עמו על נושא רפואי ודעתו של רבינו לא היתה נוחה מביטויי לשון שנשמעו בשיחה. תחילה לא הגיב, אך כאשר אחד הנוכחים השתמש במילה חלופית בביטוי עדין יותר, מיהר לשבחו ואמר: "הער רעדט ווי א' איד" – "הוא מדבר כיהודי".
רבינו ישב פעם עם גיסו הגר"ש שבדרון ועם בנו הגר"מ, בתוך הדברים סיפר על הסבא קדישא מהרש"א אלפנדרי, שכאשר הגיע פעם לבקרו חכם אחד התבטא בפני מקורביו, הגיע חמור. התפלאו מקורביו מדוע מכנו כך, וענה שבזוהר הקדוש (כי תצא, ערה:) כתוב שחמור הוא ראשי תיבות חכם מופלא ורב רבנן. רבי שלום הכיר את הסיפור ותוך כדי שרבינו מספר את הסיפור, גחן לעבר רבי מרדכי ואמר לו, שים לב דבר מעניין, רבינו לא יזכיר את המלה חמור, ואכן כך היה כשהגיע למלה זו אמר שקרא לו במילת "חי"ת מ"ם ו"ו וריש".
עבודת המידות
"אבל טובה היתה תלויה בצווארו"
במכתב הסכמתו לספר מצות השלום, כותב רבינו דברים שניכר בהם שנחצבו מתוך אישיותו המופלאה: "… דוקא אלה אשר תקוה נשקפת להם להיות גדולים בישראל צריכים להיות מקושטים בעדי המוסר ונועם המידות ולהזהר מאד שלא יהא ח"ו רבב על בגדיהם החמודות, אלה הן מדותיו של האדם ולעשות כמצווה עליהם להרבות דעת ד' ושלום אמת בעולם".
והוא ממשיך – "רבים תמהו למה לא הזכירה התורה את החובה לקנות מדות טובות. ותירצו כי זהו היסוד של "דרך ארץ קדמה לתורה". אכן, באמת יש לומר כי כל חוקי התורה, אע"פ שיש בהם הידור וגם עניינים של לכתחילה ובדיעבד, בכל זאת עיקר קיום המצווה שווה לכל, מה שאין כן מדות דהנה בזה שאמר יוסף לשר המשקים שתי פעמים "זכרתני והזכרתני" (בראשית מ. יד) נענש להיות שתי שנים במאסר, על זה שלא שם בד' מבטחו, אשר ברור הדבר כי לגבי אחרים אין זה כלל בגדר חטא, וכן אפילו במדת הגאוה שתועבת ד' כל גבה לב, גם כן אמרו רז"ל שהתלמיד חכם צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית".
ואכן, זכה רבינו והיה לסמל ודוגמא לדורות עולם לאיזה דרגת זוך ואצילות, עדינות ומידות טובות ניתן להגיע בעמל ויזע.
(מתוך הספר 'גאון ישראל')