הרב אהרן כהן
"וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם" (במדבר כ"א, ז')
וכתב רש"י: מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול. ואמרו חז"ל במדרש: "ידעו שדברו במשה ונשתטחו לפניו ואמרו התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש – "ויתפלל" – להודיעך ענוותנותו של משה שלא נשתהה לבקש עליהם רחמים, ולהודיע כח התשובה, כיון שאמרו חטאנו מיד נתרצה להם שאין המוחל נעשה אכזרי. וכך הוא אומר "ויתפלל אברהם אל האלוקים וירפא אלוקים את אבימלך".
כ"ק האדמו"ר ממונקאטש (בעל ה"מנחת אלעזר") תלה את סיבת הצלחתו הנדירה של החתם סופר שפסקיו התקבלו בעם ישראל ללא כל עוררין במעשה מופלא שאירע עמו. סיפור נורא-הוד שאירע בתקופת כהונתו כראש הישיבה בפרשבורג המעטירה, וכך סיפר:
בישיבת החת"ס היה מקובל שמחזור הלימוד של המסכתות הנלמדות בישיבה מתחלף כל שלוש שנים. תלמיד מוכשר היה לו לחת"ס ושמו לנדסברג שזכר כל מילה שיצאה מפי ראש הישיבה. ולא רק את דברי התורה זכר התלמיד אלא גם את מבע הפנים של החת"ס בעת שלמדו על קטע בסוגיא עד שיכל לחקות ולהציג באופן מושלם את צורת החת"ס בדיבורו ובתנועותיו ובהבעת פניו כפי שהיה בעת אמירת השיעור.
כאשר החל פעם שוב מחזור חדש, פנה הבחור לחבריו ואמר להם: אתם הרי אינכם זוכרים כיצד אמר רבינו את השיעורים שלו לפני שלוש שנים, על כן אומר לכם מראש את הסגנון המדוייק שבו יאמר את השיעור ואציג גם את צורת הבעתו בפניו ובידיו. ואכן, כך עשה. ואז בשעת השיעור. לא יכלו התלמידים מלהתאפק מלצחוק אחרי שראו קודם את חיקוייו של לנדסברג. החת"ס הרגיש שמשהו לא רגיל קורה וכי אין פני התלמידים כתמול שלשום הרגילים לשבת באימה וביראה כפי שהיה מקובל כל השנים בשעת אמירת השיעור.
כאשר שאל החת"ס את תלמידיו לפשר השינוי, לא רצה אף אחד מהם לגלות את הסיבה ולהצביע על לנדסברג המציג את השיעור… רק התלמיד הנאמן אהרן דוד דויטש היה מוכן לגלות לרבו את האמת, ואמר שהתלמידים צוחקים בגלל החיקוי שנעשה ע"י לנדסברג.
מששמע החת"ס כך, סגר את הגמרא ואמר בהקפדה: "לנדסברג גונב לי את השיעור" ועזב את החדר. הבחורים הבינו שרבם הקפיד מאד על מה שעשו לו בשיעור ונכנסו לחרדה עצומה. גם הם ידעו את כוחו הרב של החת"ס והבינו שקפידה כזו עלולה לגרום להם דברים לא טובים (בלשון המעטה) רח"ל. מה שהוסיף חרדה על חרדתם היתה ההכרזה שניתנה על ידי החת"ס ביום שלמחרת: "כי כל תלמידי השיעור מחויבים להגיע לשיעור שיאמר היום, ומי שלא ישתתף בשיעור, לא יוכל להמשיך ללמוד בישיבה".
כל הבחורים היו בטוחים שמורם ורבם, הגאון הנערץ, מתכוון להכריז בשיעור זה על הקפדתו היתירה על מה שעשו, דבר שפגע בכבוד התורה. האימה והיראה בישיבה הגיעו לשיאם שלא נרשמו כמותם מעולם.
בשעה היעודה הגיע החת"ס לבית המדרש. והבחורים היו שרויים בפחד נורא. והנה לתדהמתם ראש הישיבה החת"ס פותח בדברי פיוס, וכך אמר לפני שלוש מאות ותשעים הבחורים שהיו ברגעים אלו בבית המדרש: "אינני מבין כיצד קרה לי אתמול הדבר הזה, שפגעתי בתלמידי האהוב, שניחן באהבת תורה מופלגת. הייתי צריך להבין שמדובר באהבת התורה שלו"… ואז פרץ החת"ס בבכי קורע-לב. המשיך החת"ס ואמר: "באתי לכאן על מנת לבקש את מחילתו ברבים, ולהבטיח שלא אעשה זאת יותר"…
מאות התלמידים לא האמינו למשמע אזנם. החתם סופר מבקש מחילה ממי שאך אתמול כל כך פגע בכבודו?! וכי הוא צריך לבקש מחילה?! הלא אנחנו ולנדסברג שהיה היוזם, צריכים להכפיף את קומתנו בפניו ולבקש ממנו סליחה בחרדת קודש!
רק אז הבינו התלמידים את גודל היראת שמים והענווה של רבם הגדול. אלף שיעורים ב"חובת הלבבות". אלף שיעורים ב"מסילת ישרים" וב"שערי תשובה", לא היו חורטים מסילות בלבבם כמו המשפטים הספורים שיצאו מפיו של החתם סופר.
האדמו"ר ממונקאטש שסיפר את הדברים אמר שלדעתו זו הסיבה שזיכו את החת"ס מן השמים שכל פסקיו והוראותיו התקבלו באופן מוחלט על ידי כל עם ישראל בכל מקומות מושבותיהם.
(מתוך 'חיים למוצאיהם' – קול ברמה)
יש לכם זכות גדול וזה יפה מאוד