דקה מתוקה על העמוד היומי: צריך למימרינהו בניחותא
אחד מגדולי הרבנים בירושלים ת"ו, כשהיתה זוגתו הרבנית מאושפזת בבית חולים לצורך רפואי מסוים, נצרך להיות עמה שם בשעות הבוקר, עד שתגיע אחת הבנות להחליפו. בשל כך איחר את מנינו הקבוע של 'ותיקין' לתפלת שחרית, והגיע בשעה מאוחרת לבית הכנסת "זכרון משה", שם התפלל במנין גדול ובמתינות, כדרכו בקודש.
והנה בהיותו שם בבית הכנסת, נכנס לפתע יהודי אחד שנראה רחוק מתורה ומצוות, וביודעו שזהו בית כנסת ציבורי גדול, שמתנהלים בו מנינים כל העת נכנס אליו, והחל להסתובב בין השטיבלך בחיפושים על השולחנות ועל המדפים וכו', ולית דמשגח בה. כל אחד היה עסוק בעניינים שלו. אבל הרב הצדיק, כראותו את האיש מחפש אנה ואנה, הבין מיד שכנראה יהודי זה מבקש זוג תפילין! הוא ניגש אליו בשמחה, ושאלו לאמר: "מה תבקש יהודי יקר?" היהודי שמח מאד על העזרה שהוצעה לו, וענה "תפילין".
על אתר חלץ הרב את התפילין של עצמו, ונתנן לו להתפלל בהן, והוסיף בסבר פנים יפות שיכול הוא להתפלל בנחת כדרכו, ואינו צריך למהר, כי אין הזמן דוחק… האיש שמח בתפילין אלו מאד, וניגש להתפלל בהן כראוי ובנחת, כשכל אותה העת ישב הרב מן הצד ספון בתורתו ובעבודתו, והמתין לו שיסיים.
בתוך כך העיר הרב ליושבים שם באותו שטיבל, שראו את האיש בחיפושיו והתעלמו ממנו, ודיבר עמהם מוסר, שהיו צריכים לתת אל לבם כשראוהו מסתובב ומחפש כאן ושם, שמא צריך הוא לתפילין, ויש לקרבו ולגשת אליו באהבה, ולא להתעלם ממנו לגמרי, הוא הוכיחם על כך שבזמננו התרגלנו להתעלם מצרכי חברינו, ומעדיפים להיסגר כל אחד עם עצמו…
היה זה בימים שלפני הפסח דאשתקד, והוא המתיק להם תוכחתו במשל נאה מעניני דיומא: הנה בימים הללו זקוקים ישראל להרבה מעות להוצאות החג המתקרב, הגע בעצמך, אילו היה בידך לתחוב אל תוך ידו של יהודי נצרך מעטפה ובה עשרת אלפים דולר לקמחא דפסחא הרי בודאי היה ליבך מתרונן בגיל ובשמחה על המצוה הנעלית שזכית לקיים במתן עזרה גדולה ליהודי! ומדוע זה חושבים תמיד רק על כסף? לזכות יהודי במצות תפלין ולגמול עמו חסד, הרי זה עולה על כך פי כמה וכמה. הכסף הלא נגמר בשלב מסוים, אבל המצוה עומדת לדורי דורות ולנצח נצחים וכך היה מדבר עמהם עוד דברים של טעם, בצורך הגדול של קרוב לבבות ישראל לאביהם שבשמים.
בינתיים סיים האיש את תפלתו, והודה מאד לכבוד הרב על נדיבות לבו. הוא סיפר שהוא מגיע זה עתה מן הצפון. הוא יצא משם לפנות בוקר למשימה מסוימת, והגיע לאחר כמה שעות לירושלים ואין עמו תפילין. הרב דבר עמו בחום ובסבר פנים יפות, והזמינו לביקור אצלו בביתו, ואף הוסיף שישמח עמו בכל פעם שיגיע לירושלים, האיש התרגש מאד מן הקרוב המיוחד הזה, ורשם לפניו את כתובתו של הרב, והבטיח שיבוא לבקר בעזרת השם. הוא כבר הספיק לשמע מן האנשים שם, שזכה להניח תפילין של אדם גדול מאד, מה שרבים וטובים לא זכו, באמרם שגם הם היו חפצים לזכות להניח תפילין אלו, ומוכנים לשלם על כך סכום גבוה.
סופו של דבר כתוצאה מאותו מעשה התקשר אותו יהודי עם הרב בקשר איתן ואמיץ, וכך סיבבה ההשגחה העליונה שמלבד עצם התפילין שנצרך להם, התקרבה נשמתו תחת כנפי השכינה, ומאז התקרב ביותר לתורה ולמצוות, ונקשרה נפשו עם הרב הצדיק ועם תורתו הגדולה.
(טיב המעשיות)